צלקת פרק 1-שובר שגרה

קמתי באמצע הלילה מתוך שינה.
הרגשתי כאב עז בידי הימנית.
צעדתי לחדר האמבטיה. כשנכנסתי,הדלקתי את האור.
עמדתי מול המראה והבטתי בפניי. הייתי עדיין מסוחרר מהשינה,כך שראייתי הייתה עוד מטושטשת והתרגלה לאור.
העברתי יד על פניי,ורק אז הרגשתי את הזיעה הרבה.
הורדתי את חולצת הטריקו האפורה והסתכלתי על ידי הימנית דרך המראה.
צלקת חומה עבה מהכתף ועד לאיזור המרפק נחשפה בפניי.
עם ידי השמאלית,העברתי אצבעות לאורך הצלקת. היא צרבה.
מה לא הייתי מוכן לעשות בשביל שהכאב יפסיק,חשבתי לעצמי.
אני לא זוכר לילה במשך 11 השנים האחרונות,שלא התעוררתי בלילה מהכאב.
הבטתי שוב בפניי. העברתי יד על איזור הסנטר. זיפים. שוב שכחתי להתגלח. כמה זמן עבר מאז שהתגלחתי לאחרונה? חשבתי.
אני כבר בן 29. ללא עבודה, ללא חברים, לא בקשר אם אף קרוב משפחה.
לבשתי בחזרה את חולצת הטריקו,אלא שרק אז,לאחר שגופי התעורר מעט והסחרור עבר, הרגשתי שהחולצה רטובה מזיעה. נאנחתי.
כיביתי את האור והתקדמתי לכיוון החדר. כשנכנסתי, התקרבתי אל החלון,ולא אל המיטה.
פתחתי אותו,והנחתי את ידי על הדפנות. רוח קרה נשבה. היום זה היום הראשון של הסתיו.

קמתי ביום למחרת בשעה 8 בבוקר. כשגרה,התחלתי את הבוקר במקלחת נעימה.
צחצחתי את שיניי. הבטתי לעבר המראה שממוקמת מעל הכיור. תחילה הבטתי בעיני החומות. לאחר מכן הבטתי בה טוב טוב עד שנזכרתי.
אני צריך להתגלח,חשבתי לעצמי.
ארגנתי את השיער החום הקצר שהיה מעט פרוע. צעדתי מן אמבטיה אל המטבח,ופתחתי את המקרר.
עוד פעם זה קרה. עוד פעם שכחתי לעשות קניות.
יצאתי מן הדירה שלי. הבניין הוא בין שתי קומות,וגרם המדרגות אל הקומה השנייה,קומת הדירות, הוא חיצוני. מול דלתות הדירות יש מרפסת. הדירה שלי ממוקמת בסוף,הכי רחוקה מן גרם המדרגות.
התחלתי להתקדם לכיוון המכולת. לאחר כשעה בערך,התחלתי לצעוד לכיוון ביתי חזרה,מחזיק בשקיות המכילות ירקות,ביצים,לחם,מיץ וחלב. שום דבר מחוץ לנורמה.
נאנחתי שוב. החלטתי לא ללכת בדרך הרגילה,אלא להאריך את הדרך ולצעוד דרך הפארק.
רציתי להינות קצת מרוח הסתיו.
כשנכנסתי לפארק,שמעתי קולות של ילדים צוחקים,וילדים רצים להם בפארק.
אם רק הילדות שלי הייתה נראית כזאת,חשבתי לעצמי. הבטתי בילדים רצים אחד אחרי השני וחיוך עלה על פניי. לא שמתי לב כלל לאן אני הולך. עד ש…
"אאוץ'!" שמעתי קול נשי אומר. נדחפתי קצת אחרונה,והבטתי קדימה. נערה,בערך בגיל ה17, ישבה על הרצפה. הבנתי שהיא התנגשה בי ונפלה. "מצטער!" אמרתי ישר ושלחתי אליה את ידי כדי לעזור לה לקום.
היא הביטה בי. עיניה חומות,שיערה חום חלק וארוך. "תודה" היא מלמלה ותפסה בידי. היה לה עור נעים. ואז זה הכה בי. חוץ מתחושת הזיפים, והחספוס של הצלקת,לא הרגשתי שום דבר שונה במשך השנים האחרונות. היא קמה ועזבה את ידי.
היא הייתה בערך באיזור המטר שבעים. נמוכה ממני בכ-20 סנטימטר. היא הייתה לבושה בסוודר אדום,לבשה צעיף ירוק ומכנסיה חומים. "אני מצטערת" היא אמרה והביטה בי בעיניי.
נלחצתי לרגע. לא הבטתי לאף אחד בעיניים מעולם. "אהה,על מה?" פלטתי במבוכה.
"אני מיהרתי כל כך שלא ראיתי לאן אני הולכת" היא אמרה במבוכה,עם חיוך על הפנים.
מתי אי פעם ראיתי חיוך? חשבתי. אני רגיל להבעות אדישות. במיוחד לאנשים שמדברים איתי.
"אוי לא!" היא קראה ושמה את ידיה על פיה. תהיתי מה קרה. "אני מצטעת,אני ממש ממהרת!" היא קראה ורצה מן המקום, לכיוון ממנו באתי. הבטתי לאחור והספקתי לראות אותה לכמה שניות לפני שפנתה ימינה ונעלמה. עמדתי שם בוהה במשך עוד כדקה,ולבסוף התעשתתי על עצמי והמשכתי ללכת.

ביום למחרת נשנענתי על מרפסת הבניין. הדלת מאחוריי הייתה פתוחה. כמה זמן עבר מאז שדיברתי למישהו? חוץ מלקופאים במכולת,לא דיברתי עם אף אחד הרבה מאוד זמן.
מידי פעם שאלו הקופאים:"אז,איפה את עובד? איפה אתה גר?" אך כשהסברתי שאני לא עובד,ואני גר בדירה ישנה שהייתה שייכת בעבר לסבא שלי שנפטר,השיחה נפסקה. שכן,חיי לא מעניינים.
בכביש עברו מכוניות. ובמדרכה בצד השני,עברו כמה אנשים. הבחנתי ברוכב אופניים על המדרכה. הבטתי טוב ברוכב עד שהבנתי שזו למעשה רוכבת. עיניי נפערו בהפתעה. זו הייתה אותה אחת שפגשתי אתמול.
היא הביטה לצדדים,ולפתע קלטה אותי ועצרה. היא חייכה חיוך קורן ונופפה לי לשלום.
פניי נשארו אדישות,ונופפתי גם אני. זה לא היה אופייני לי,חשבתי. מעולם לא נופפתי לאף אחד.
המחשבה הזו הצחיקה אותי,ונפלט לי מעין חיוך של צחוק,מה שגרם לה לחייך יותר. כנראה חשבה שחייכתי חזרה. היא הביטה קדימה ואחורה,ומצאה את מעבר החצייה. היא התקדמה עם אופנייה עד למתחת לביניין. "היי!" היא קראה ונופפה שוב. נופפתי חזרה ונפלט לי "היי" עייף.
"קוראים לי מיוקי!" היא קראה. לרגע חשבתי אם לענות או לא. היססתי.
"מינוצ'י בראון" אמרתי לבסוף. היא התקדמה לכיוון המדרגות. ליוויתי אותה עם מבטי. מה היא כבר יכולה לרצות? חשבתי לעצמי. היא השעינה את אופניה על הקיר והחלה לעלות. היא התקדמה עד אליי וקדה קידה. "אני מצטערת!" היא קראה בקול. נבהלתי לרגע ולקחתי צעד אחורה. "ע-ע-על מה?" שאלתי במבוכה. "על שהתנגשתי בך אתמול!" היא קראה שוב בקול.
"אין על מה" אמרתי ושלחתי את ידי קדימה "זו הייתה אשמתי שלא הסתכלתי לאן אני הולך".
"אתה מבין!" היא המשיכה והרימה את ראשה "אני מיהרתי למצוא מישהו!" היא קראה בנחישות.
"למצוא מישהו?" שאלתי בחוסר הבנה. למה היא מספרת לי את זה?
"מר.בראון!" היא קראה. "בבקשה,תקראי לי מינוצ'י" אמרתי. התגובה של עצמי הפתיעה אותי.
"אני חשבתי שמצאתי מישהו אבל טעיתי!" היא קראה "אני מחפשת דמות שתהיה הגיבור!" היא קראה. עיניה נצצו מהתרגשות. "גיבור?" חזרתי אחריי דבריה.
"כן!" היא אמרה. היא התיישבה והורידה את תיק הגב שלה,ושלפה מתוכו מחברת. "תראה!" היא קראה ושלחה את ידיה עם המחברת קדימה. נלחצתי מעט ולקחתי את המחברת. פתחתי אותה והתפלאתי. ציורים דקים ומדיוקים של אנשים,דמויות ליתר דיוק. זיהיתי אחת מהן. זו הייתה אישה שראיתי ברחוב. הפרטים המדיוקים גרמו לי לזהות אותה מיד.
"מינוצ'י,אני יכולה להפוך אותה לדמות?" העלתי את פניי מן המחברת,ופניה היו ממש מולי.
"אהההה!" פלטתי ונפלתי אחורה. "מינוצ'י?" היא שאלה והביטה בי.
הייתי מבולבל. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מן האדישות המוחלטת שלי.
"בבקשה!!" היא קראה והצמידה את כפות ידיה "אני לא מוצאת אף אחד! אבל אתה,אני בטוחה בזה,אתה תהיה דמות גיבור טובה!" היא קראה עם עיניים נוצצות בהתרגשות.
הבטתי בה. דמות? גיבור? מה לי ולזה. אני חי חיים משעממים. שום דבר בי לא מיוחד. רק הצלקת. וגם היא… המחשבה נקטעה. פערתי את פי ועיניי נפתחו. הייתי המום. הצלקת.
היא לא צרבה אתמול. זה הכה בי. הלילה,לא קמתי מתוך שינה מכאב. מזה 11 שנים,לא הרגשתי כאב. שמתי את ידי השמאלית על איזור הצלקת. זה לא עבר,חשבתי לעצמי. אני מרגיש אותה,גם כשאני לא רואה אותה. אבל,למה לא הרגשתי את הכאב בלילה?
"מינוצ'י?" היא העירה אותי מעירועוריי "הכל בסדר? היא הנידה את ראשה הצידה,ושיערה זז ביחד איתה. "כ-כן. הכ-כל בסדר" גמגמתי ותפסתי את המרפסת והרמתי את עצמי. הבטתי שוב בפניה של מיוקי. ההרגשה הזאת. מה זה היה? השגרה שלי. הרוטינה שלי. הכל התנפץ.
בפעם הראשונה,בזה 11 שנים שלא התעוררתי מכאב. שלא הרגשתי שעמום. שלא חשבתי לעצמי, 'גם היום זה יהיה יום רגיל'. המשכתי להביט בה. "מינוצ'י??" היא קראה ונופפה את ידה מול עיני. "אתה בטוח שאתה בסדר? לא קיבלת מכה חזקה מהנפילה? אתה מיובש? לא שתית מספיק? אולי קר לך?" היא המשיכה לדבר ולהציף אותי בשאלות. "בסדר" מלמלתי לבסוף.
"מה?" היא אמרה והורידה את ידה. "אמרת שאת רוצה שאני אהיה דמות,לא?" שאלתי אותה.
היא הביטה בעיניי. ראיתי איך לאט לאט פיה נפתח,עינייה נצצו וחיוך נמרח על פניה.
"י-י-י-י-ישש!" היא צעקה וקפצה עם ידיה מכווצות לאגרופים עפות באוויר. הפתאומיות של זה הקפיצה אותי. "תודה תודה תודה תודה תודה!!" היא צעקה בזמן שתפסה את ידיי עם ידיה ולחצה אותם,והניפה אותם למעלה ולמטה. "אני מבטיחה שלא תתחרט!" היא קראה בזמן שהמשיכה להניף את ידיי. חייכתי וצחקתי צחוק מאולץ קצר. אם להגיד את האמת,לא הבנתי למה הכנסתי את עצמי אפילו.