עיוור בעיניי המראה

צעדי ענק בצעדי סולו, על רגליים קפואות ולב אשר נמס כבר, אין כאב הגדול יותר מלראות את עיניי הילד בוכות, כי מי הם השנים אשר חדרו במוחו של הפעוט בעזרת חוכמתו של פסיכופת

ואני מול מראה בוכה בקול, נושרות ממני ימים של טוב אך במציאות הכל בשקט כי אני חייב לשרוד החושך.
ואני מול מראה בוכה בשקט, ורוצחיי מסביבי מחבקים אותי באהבת אמת אך המציאות אומרת אחרת, לו רק ידעתי שכבר הורעלתי בעליונות.

ועוד אני הולך לי, מאשים את העולם והם אותי, אך באמת שנינו טעינו כי עיניי פעוט תמימות למה שמולם, כי חושב שילטפו אותו ויתנו לו לחיות, הם אהבו אותי, באמת, אני נשבע.

ואני מול מראה בוכה בקול, נושרות ממני ימים של טוב אך במציאות הכל בשקט כי אני חייב לשרוד החושך.

זה המציאות, ימים של סבל מולבשים עליי מיום חינוכי, היום שאהיה חופשי, כבר אהיה אחד מהם, כי שכלי יהיה זקן בפני שינוי, ככה זה ממשיך, ככה הם ימשיכו את הבדידות עד הסוף הסופי.

ואני מול מראה בוכה בשקט, ורוצחיי מסביבי מחבקים אותי באהבת אמת אך המציאות אומרת אחרת, לו רק ידעתי שכבר הורעלתי בעליונות.

אני הייתי עיוור כי עיניי מלאות דם התינוק שלא היה לו מילה, אך החופש נפל על לשוני מספיק מהר, פיסת אור לחשה בין הדם הכמעט מוצק, העולם יפה.