באהבה מהשיכון
"איפה אתה גר?" היא שאלה את השאלה הכבדה והגדולה מכול. ניסיתי להסתיר את זה כול כך הרבה זמן שכבר התחלתי להרגיש שאני חי בשקר של עצמי.
"בשיכון" אמרתי בשקט, מסתכל קדימה כדי להימנע מהמבט שלה. היה ברור לי שהיא תשנה את דעתה, כול מה שניסיתי להשיג וכול הדמות שניסיתי לבנות התנפצה כרגע. הרגשי את אגלי הזיעה מתפשטים על מצחי במהירות.
"ואתה עושה מוזיקה מהחדר שלך שם? השכנים לא צועקים שתשתוק?" היא שאלה לפתע, גורמת לי לאבד את הריכוז ולסובב את ראשי אליה במהירות.
חייכתי ופלטתי אנחה בו זמנית, מה שגרם לה לצחוק. עיניה ברקו, לא היה שם שום דבר מן הדברים שפחדתי שיהיו שם בעיניה. לא השיפוטיות, לא האכזבה ובטח שלא ההרגשה המוזרה שתיארתי לעצמי שארגיש.
"לפעמים זורקים לי אבנים על התריסים. או צועקים לי מהקומה למעלה" אמרתי בשקט וחייכתי.
היא פלטה צחוק מהיר וכיסתה את שפתיה בידיה. מנסה להחזיק צחוק מתגלגל עוד יותר.
"אני באמת לא מבין מה מצחיק אותך, גברת" אמרתי בחיוך, מנסה לכבוש את הצחוק שלי.
היא התאפסה לרגע, מנענעת את ראשה הבלונדיני היפה ונושמת נשימה עמוקה.
"אתה מצחיק" סיננה מבין שיניה.
"ואת צוחקת" אמרתי בתשובה והרמתי את גבתי.
היא הגניבה לי עוד חיוך מתוק שחשף את שיניה הצחורות ואמרה "מתי תזמין אותי אל החדר שלך?".
הרגשתי את ליבי הולם בתוכי. היא לא יודעת שאני ישן בחדר עם אח שלי הגדול, חולק איתו את הזמן כשהוא נמצא בצבא וחוזר רק פעם בשלושה שבועות. היא לא מכירה את החיים בדירה אחת צפופה וקטנה, את כול מה שיש מסביב. הצפיפות והחום הם כבר משהו שאני רגיל אליהם, אבל בעיניה זה עלול להתפרש אחרת.
"לא יודע" אמרתי בשקט, מתרכז בנוף לפנינו. התיישבנו על הגג של המתנ"ס. מקום התצפית הכי טוב שאני מכיר לשקיעות וזריחות. המקום של הנשיקה הראשונה שלנו, ושל הווידויים הכי גדולים שלי.
"אתה הגבר הראשון בחיי שמסרב לי" היא אמרה בשקט ופלטה אוויר מבין ריאותיה. מביטה בי במבט עמוק ונצמדת עם גופה אלי.
"אני הגבר הראשון שתצאי איתו שלא יכול להביא אותך אליו הביתה" אמרתי בשקט, הולך על כול הקופה. אם היא תרצה להשפיל אותי אנחנו לא מספיק זמן כדי שאיעלב ואקפוץ עכשיו מהגג. ואם היא בוגרת היא תבין.
היא הרימה את פניה, כול כך קרובה אלי. הריח שלה היה משכר, שיערה הבלונדיני התבדר ברוח הנעימה ונגע בקצות בפני מדגדג ועף במהירות.
"אתה אידיוט תומר" היא פלטה בשקט וכיווצה את גבותיה. מביטה בי במבט הנוקב שלה, הבנתי שהצלחתי להכעיס אותה כהוגן.
"מה?" אמרתי ועיקמתי את אפי, מנסה להבין למה היא כועסת.
"את הידידות שלך מהשכונה אתה מביא הביתה ואותי לא?" היא פלטה לעברי בזעם, מרימה את רגליה אל החזה, ומחבקת אותן ומסיטה את מבטה אל עבר השמיים שהשתנו בצבעים שהפכו בהירים ורדרדים.
הרגשתי נורא, היא צודקת. לא היה לי מה לומר חוץ מהעובדה שההערה הזו הגיע ממקום של ביטחון אישי מבלי לחשוב על רגשותיה שלה בכלל.
"אני מצטער" אמרתי בשקט "לא התכוונתי שזה ייצא ככה" המשכתי. נוגע בקצות אצבעותיה שהיו על ברכיה, מנסה לתפוס אחת מהן, לראות האם תשחרר לי את ידה כדי שאוכל לאחוז בה.
"תסביר" היא אמרה במהירות, משאירה את מבטה הכועס על פניה.
פלטתי אנחה מהירה, מנסה לסדר את המשפטים שלי בצורה הגיונית שלא אצא אידיוט פעם נוספת.
"את ואני, לא מאותו המקום. את מבינה?" שאלתי בשקט, מנסה לרכך אותה.
"אז?" שאלה בכעס.
"אז אני לא תמיד יודע איך להתנהג איתך".
"ואני כן יודעת איך להתנהג איתך?".
"זה אחרת, ליר. את יודעת את זה".
"יודע מה? שאתה לא מוכן לתת לי מקום בעולם שלך?".
"לא, זה לא זה-"
"אז מה זה?!"
"את באה ממקום אחר. את באה מבית ענק עם בריכה בחצר. את רגילה לדברים אחרים. את לא יודעת מה זה לחלוק חדר ומה זה לחיות בבית של 50 מטר עם משפחה ענקית. את לא באה מהמקום הזה. אבל אל תחשבי לרגע שאני מעדיף את ידידות שלי על פנייך. הן פשוט מכירות אותי כבר, הן רגילות אלי ואל החיים שלי. חלקן גדלו איתי באותו המצב. יותר קל לי בצורה הזו".
"אז למה גרמת לי להתאהב בך אם אתה לא נותן לי להיכנס ללב שלך עד הסוף תומר?".
"אין לי מה לומר, ליר. את צודקת. אני אידיוט".
היא הביטה בפניי, הרגשתי שהצלחתי קצת לקרר אותה. היא התקרבה אלי, פשטה את זרועותיה סביבי והניחה את ראשה על כתפי, נושקת לצווארי ברכות.
"לפחות אתה האידיוט שלי" היא אמרה בשקט "תן לי להיות חלק מהעולם שלך. תן לי צ'אנס להוכיח לך שגם הילדה מהבית הגדול עם הבריכה יכולה הסתגל לדברים. תעריך אותי יותר".
הלב שלי נצבט בחוזקה למשמע המילים הקשות שלה.
"את צודקת. ואני לא מעריך אותך פחות ממה שאת חושבת. אני פשוט צריך להתרגל לעובדה שאת יותר מדהימה ממה שחשבתי שאת. אני מצטערת ששמתי לך חומה ולא חשבתי עלייך כשאמרתי את הדברים האלו".
"ואתה חשבת שאני בלוק קר ומנוכר".
"כן, מתברר שאני הבלוקר ביחסים".
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך".
"כן. זה עד שתבואי לשישי אצלנו. ואז נראה אם לא תשני את דעתך".
"עדיף שתשתוק תומר".
"אני אוהב אותך ליר".
תגובות (0)