חלומות – זכרו אותם.

פעם, לפני שנים רבות, לאנשים היה קל יותר לחלום.
הם היו חולמים על העתיד, על העבר ועל ההווה, נהנים מהמשאלות ומהפנטזיות הכמוסות ביותר שלהם בשקט ומהרהרים בזמנם הפנוי.
היום, לאנשים קשה יותר לחלום, כי העולם השתכלל והשתדרג כל כך, שכבר לא נותר על מה לחלום. הכי קשה היה לילדים, הילדים המתוקים והתמימים שהיו חולמים דברים קסומים ומרתקים באמת, ולא כמו היום, כשילדה בת 9 כבר מתכננת איך תהיה לה בת מצווה פיצוץ עם אייל גולן וזיקוקי די – נור וילד בן 8 כבר מפנטז על האייפון הראשון שלו.
אך למרות זאת, נותרה שמץ של תקווה. התקווה השברירית הזאת באה בתור אוונג'לין, ילדה שידעה איך לחלום באמת. אוונג'לין הייתה ילדה מהורהרת ושקטה, שהעבירה הרבה מזמנה הפנוי בציור וחלימה בהקיץ. בלילות חלמה על בתים מסוכריות גומי לצד אגם ששוקולדים שוקעים בו, על תולעים ענקיות שרודפות אחרי ילדים ועל מקדשי זהב מלאי אוצרות. על אולמות נשפים נוצצים עם מזרקות מפוארות ובתי יתומים עם אוכל סיני, על גיבורות אמיצות שמגנות על ילדים חסרי ישע וכפרים בהם ילדים שוחים בנהרות קטנים בשובבות. היא ידעה איך לחלום.
לילה אחד, כששכבה במיטתה ולא הצליחה להירדם, היא התלבשה בזריזות וחמקה החוצה מבית. היא ישבה על גדר האבן בחוץ, הצרצרים זמזמו לה שיר ערש, רוח הלילה הקלילה ליטפה אותה ברכות והירח שימש כמנורת לילה רחוקה. אוונג'לין נרדמה על הגדר וחלמה.
זה היה חלום מוזר, מפחיד ומצחיק ביחד, חלום שסיפר על חמישה נערים, התחיל כשגרתי והפך להזוי לחלוטין. זה היה החלום של אוונג'לין.