עוד ערב סתמי

זה היה מן הימים האלה בהם יש כל כך הרבה מה לעשות עד שרק מהמחשבה על כמה עליך לעשות אתה מתעייף. הנערה לבושת הגופיה הכחולה ישבה ברגליים מורמות במרפסת ביתה והביטה ברקיע החשוך אל מולה, קול שבירת אוויר היה הדבר היחיד שקטע את הדממה מלבד לטקטוקי מקלדת הלפטופ תחת אצבעותיה. היא שילבה את רגליה זו בזו והסתכלה על העננים של העיר חיפה.
היא תהתה איך קורה שבצד אחד של הנוף העננים עבים וכבדים ובצד השני הם נהיים דקים ככל שהם מתקרבים את הים.
היא הזיזה את רגליה באי נוחות על הדום הבד הקרוע בעודה מגששת באצבעותיה אחר חור האוזניות בצידו של הלפטופ, החושך ששרר נהיה כבד מרגע לרגע, מה שרק הקשה עליה למצוא את חור האוזניות. היא חיברה את שבב האוזניות והניחה את האוזניות השחורות והגדולות על ראשה, אך הם נשארו דוממות ולא השמיעו צליל.
בעודה תוהה מדוע בכלל שמה את האוזניות אם אינה מעוניינת במוזיקה הבחינה כי חלק מהעננים הכבדים מוארים באור כתום, היא תהתה לעצמה האם יש עוד הפעם שריפה, אך מיהרה לשלול מחשבות אלה ולנזוף בעצמה על הפאסימיות המיותרת.
היא הפנתה את מבטה אל הצמח המטפס שהפריד בין מרפסתה למרפסת שכניה, והזיזה את ידיה באי נוחות לנוכח הזיעה שכיסתה את גופה, אשר גרמה לרוחות הנעימה להפוך לקרה פי כמה. את מחשבותיה קטע טיפוף ציפורניים על רצפת השייש, שליווה כמעט תמיד את הכלב הגדול והלבן שלפי דעתה בא כדיי לבדוק האם יוכל להמשיך את מלאכתו אך נעצב לגלות כי ההדום תפוס. הוא הביט בה באותו מבט חסר הבעה קבוע ותיפס בקלילות על ההדום הסמוך. הכלב אשר גזעו לא היה ניתן לזיהוי רחרח את נעלי הספורט שלרגליה ואת הלפטופ אך היא לא הגיבה, ולכן הוא נאלץ לסור מן ההדומים ולהצתרף אליה לבהיה חסרת המשמעות ברקע.
רגליה החלו לכאוב ממשקל הלפטוף שהיה מונח על ירכיה והיא קיפלה אותן, מעבירה את משקלת הלפטופ אל בטנה, כעט פניה היו מוראות באור המסך הלבן, מה שסנוור אותה וגרם לכל דבר חשוך להיות מטושטש.
היא חלצה את נעלי הספורט בבעיטה בעוד קול סירנה לא מוזהה נשמע מרחוק והצתרף למקהלת המכוניות שתמיד נשמעו מהכביש שמעבר לוואדי.
קול ידית דלת הבית שזזה גרם לה להבין שזמן הפרטיות שלה נגמר, והיא סיימה להקליד את השרבוט חסר הערך שכתבה במשך כל הזמן, ולחצה על כפתור "העלאת הסיפור" הכתום, רגע לפני שסגרה את הלפטופ והביטה עוד פעם אחרונה בשמיים שכבר הפכו לגמרי לשחורים.