לוחמת סודית

קודם כל זהו סיפור ראשון שלי שמסופר על דברים שעברתי בחיי מקווה שתאהבו :)
אז כמו שאתם יודעים החיים של כולנו קשים , כלומר … הם לא קשים הם … פשוט דברים לא מסתדרים כמו שרוצים , נראלי שאתם מבינים על מה אני מדברת ..
אני כמו ששמתם לב לפי הכותרת קוראת לעצמי " לוחמת סודית " בהמשך תבינו למה
אבל בשביל להבין זאת בואו נתחיל מהתחלה ..
תמיד הייתי נערה שיושבת מאחורה בשורה האחרונה בכיתה ( עדיין כזו דרך אגב ) תמיד הייתי זו " הפראיירית של הכיתה ושל השכבה הנערה שממנה לקחו שיעורי בית , שאליה כולם התנהגו נחמד פנים אל פנים אבל מאחורי הגב הם דיברו וצחקו על כל דבר בי החל מהגוף הגדול שלי ועד המשקפיים שהיו לי על הפנים :( .
כמו שאתם מבינים סבלתי לא מעט כלומר הייתי מגיעה לבית ספר ולא מדברת בכלל וכשהייתי מרימה את היד לענות על השאלה ( מה שהיה קורה פעם בחודשיים אם בכלל ) הייתי מורידה אותה אחרי 3 שניות בלי הגזמה .
תמיד הסתכלתי על הבנות היפות האלה .. כן אלה שהיה להם את הגוף הכי יפה את השיער הכי יפה , את השחצנות הכי גדולה ואת .. טוב הבנתם את העיקרון . בכל מקרה הם תמיד היו צוחקות עליי וזה הגיע למצב שלא היה אכפת להן לעשות את מול הפנים שלי, הן היו מחקות אותי וזה היה עצוב …. מאוד , בכל מקרה כל הסבל הזה קרה עד כיתה ט, כן מהיסודי ועד כיתה ט , רק שאז לא ידעתי שבכיתה ט הדברים הולכים להיות גרועים הרבה יותר …
קצת אחרי תחילת השנה אבא שלי נכנס לבית החולים , הוא היה אדם מאוד מאוד שמן ( 160 קג ) היו לו בעיות לב , סוכרת ,מה לא הוא נכנס לבית החולים בעקבות חסימת עורקים שקצת הסתבכה הוא היה בבית החולים בערך חודש או חודש וחצי ורוצים לדעת מה אני עברתי בתקופה הזאת , את התקופה הכי נוראה של החיים שלי , בעקבות הכעס והעצב והבדידות שחוויתי החלטתי להישאר בבית כל התקופה הזאת , ולפני שתכעסו על אמא שלי היא לא ידעה מזה היא עובדת ממוקדם בבוקר ועד מאוחר בלילה ולא ידעה מכל מה שעשיתי לכן אל תאשימו אותה בבקשה , ואם אתם אפילו שואלים את עצמכם מה הבית ספר עשה בכל הזמן אז אני אגיד לכם הוא לא עשה כלום , פשוט כלום , לאף אחד לא היה אכפת ממני בבית ספר וזה מה שהכי פגע בי זה גרם לי לחשוב שאני אדם חסר חשיבות , שאין לי זכות קיום בכלל ואני לא משתווה לכל האנשים שנמצאים שם בבית ספר , ואם אני אעיז להוציא מילה מהפה אנשים ישר יתחילו לדבר עליי שוב אז החלטתי לשמור על פרופיל נמוך ולהתחבא .
לאף אחד לא היה אכפת ממני גם לא המחנכת שלי היא אהבה בעיקר את הילדים שלא עושים בעיות בכלל … לצערי יש גם אנשים כאלה .
לאחר מכן הגעתי לכיתה י ועברתי בית ספר אבל לצערי לא עברתי מהילדים שצחקו עליי ועשו לי חיים קשים , חלקם עדיין איתי בכיתה ( עד היום דרך אגב ) וממשיכים לעשות את מה שהם נהנו לעשות לי בכיתה ט אבל יש גם דברים טובים הכרתי חברים וחברות חדשות ו…… הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב את הסיפור הזה בין כיתה י לכיתה יא ההורים שלי עשו החלטה ( ההחלטה שהייתה הכי טובה בשבילי אם תשאלו אותי ) הם החליטו לשלוח אותי ללמוד אומנות לחימה – קראטה וכן אני עדיין נמצאת שם עד היום , החברות שלי לא יודעות מזה וכן גם הילדים בכיתה ובשכבה שלי , אני לא סיפרתי לאף אחד בגלל שפחדתי שיהיה להם עוד סיבה לצחוק עליי , יש כאלה שיחשבו שזו סיבה מטומטמת יש כאלה שלא אני יודעת אבל זה מה שעשיתי אם זו באמת הייתה החלטה חכמה כנראה שרק הזמן יגיד לי .. בכל מקרה אז כן אני בקראטה כבר קרוב לשנה וחצי יש לי חגורה ירוקה , כן זו די ההתחלה אבל היי זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע , זה גרם להתמודד עם דברים שבחיים לא חשבתי שאני אתמודד , לעמוד מול קהל , לצעוק מול קהל , ויותר מזה לדעת להילחם , להגיד לכם את האמת אני פעם חשבתי שבשביל בחורה לדעת להילחם זה לא טוב זה נותן סיבה לצחוק עליה אבל היום אני מבינה כמה טעיתי , אני מאוד מקווה שגם את/ה ( אלא אם כן לא חשבת ככה חח ) אני נלחמת בלנצח את הפחדים שלי כל יום במקום אחר בזמן אחר וזה קשה אני לא אגיד שלא יש גם לחצים ממקומות אחרים אבל זה החיים לא ?
סבתא שלי תמיד אמרה לאבא שלי שאם בחיים לא יהיו בעיות אז החיים היו משעממים אני מניחה שהיא צודקת חחח .
ההורים שלי תמיד אמרו לי את שני המשפטים שמחזיקים אותי עד היום והם : כל מה שקורה קורה לטובה .
כל מה שלא הורס אותי מחשל אותי . זה מזכיר לי שתמיד יהיו דברים רעים שיקרו ובדרך כלל הם קורים לטובה וכל אלה הופכים אותנו לחזקים יותר תאמינו לי .
החיים שלי המשיכו ואני איתם דברים קרו ועוד יקרו ויודעים מה – אני אתמודד בשביל זה אנחנו כאן לא ?
דרך אגב לסיכום אם תרצו לשמוע על מה קורה בחיים שלי מאז כל זה תרשמו לי אשמח לרשום :)
אוהבת המון מ