אשת האימפריה- פרק 1 (מומלץ לאוהבי סיפורים!)

'[… ] כל אחת אחרת הייתה כועסת על זה. אני יודעת … אבל זה לא מרוע.' אני מסתכלת על מה שרשמתי ומכניסה מעט את קצה העט אל השפתיים ומגלגלת את את קצה בין הלשון שלי לשיניים.
"תצאי כבר. את לא יכולה להמשיך עם הבית זונות הזה." רון מוחה עלי בהרמת קול ודופק עם ידו פעמים על הדלת, אני נבהלת מעט ויוצאת מהבועה שנכנסתי אליה. אני סוגרת באטיות את המחברת ומכניסה אותה לקדימה המכנסיים שלי. אני מושכת את הג'ט השחור שלי מטה ו מסתכלת על עצמי לרגע במראה ומנגבת את האיפור המרוח על הפנים של הבוסית הנוראית שמסתכלת עלי במראה.

אני פותחת את הדלת ויוצאת מימנה כאילו לא חרב עלי עולמי לפני שבוע.
"אני מבין. אבל אי אפשר להמשיך ככה, את אמרת שאת תעמדי בכל …" הוא בא להמשיך ואני קוטעת אותו.
"אני יודעת." אני ממשיכה ללכת ועוזבת אותו שם, אין לי סבלנות לשמוע עוד משהו שאני לא עושה בסדר. לפעמים בן אדם לא יכול להכיל את כל החרא שהוא עושה.
אני מתקדמת אל המשרד שלי ורואה את האנשים מבעד למשרדים השקופים מביטים בי, לא מבינים. אף אחד לא מבין.
"ארין." קמילה קוראת לי בדיוק כשאני מושכת את דלת המשרד שלי ומתחילה לקפל את השרוולים בג'קט .
"אי אפשר להמשיך ככה. אני חברה שלך …" היא ממשיכה לדבר אך אני מסתובבת ברחבי המשרד הגדול, מתעסקת בצמידים הזעירים שיש על מפרק ידי והולכת לכיוון החלון ראווה הגדול שמשקיף אל הבניינים הגדולים של מילאנו.
לרגע נראה לי שהכל לא מציאותי. שכל החיים האלו שבניתי לעצמי, כל החלומות … הכל לא הגיוני.
אני מרגישה יד שנוגעת בכתף שלי והמחשבות הרצות באטרף בראשי נקטעות.
"אני חושבת שאת צריכה הפסקה. קחי לך שבוע עם אדם…" היא באה להמשיך את אני מחככת בגרוני. היא מבינה שאני לא רוצה לשמוע, היא מכירה אותי מספיק.

"את לימדת אותי הכל ארין." היא אומרת לרגע ושקט סורר במשרד … היא שומטת את ידה מהכתף שלי ונשארת דמומה. "את לא יצרת אימפריה בכזאת קלות. ולבנתיים זה נראה שהיא הולכת לקרוס לך." היא אומרת לרגע, ומשאירה את הפצצה בחדר שהיא הולכת, .
אני שומעת את הדלת נסגרת בעדינות והפצצה מתחילה לתקתק, אך אני בוחרת להתעלם מימנה, לשאוב אותה לתוך ליבי ולחכות, שהיא תתפוצץ.

דפיקה בדלת נשמעת ולאחר כמה שניות נפתחת הדלת, אני מתעוררת אך ממשיכה להניח את ראשי על שולחן העבודה הדק והקר כשהידי המשולבות אני אוחזת בכוס הויסקי הקבועה.
"אני לא יכול לתת לזה לקרות ככה." הוא אומר ועיני נפקחות לאט אך אני משאירה את ראשי טמון בידי, מקשיבה לו, כשהוא יודע שאני מקשיבה.
"השבוע האחרון היה אסון, אני יודע את זה.." הוא אומר בקול ברור, יודע איך להעמיד אותי על מקומי.
"אהובתי…" הוא מתקדם כמה צעדים ארוכים במשרד ולוקח עימו כיסא גלגלים ומצטרף אלי לראש השולחן, לצידי.
"אני יודע." הוא אומר ולאחד כמה שניות ארוכות שמרגישות כמו נצח הוא מניח את היד העדינה שלו בשעורתי הארוכות והשחורות… המגע שלו גורם למועקה גדולה לרצות לצאת מגרוני אך אני לא אתן לפצצה לצאת, אני פשוט לא אתן.
"אני מבקשת שתלך אדם." אני לוחשת ביבבה, מחזיקה את עצמי, מתפללת שלא יעשה דבר אחד שיגרום למועקה להיות בכמה רגעים בכי.
"את …" הוא בא לדבר וקוטע את עצמו, לאחר כמה רגעים של עוד קצת שקט, עוד קצת סבל… הוא מחליט לקום.
הנעליים שלו נוקשות על הרצפת המשרד הקרה והרעה, "אני מחכה לך בבית." הוא אומר ויוצא מן הדלת.

אני מקשיבה להכל, מקשיבה ללחיצה על הכפתור מעלית ועל הדרך בה הוא נכנס ונעלם מן הבניין שלי.
לאחר כמה דקות ארוכות של שקט אני מחליטה להרים לאט את ראשי ומגלה שכל התסריטים החדשים ששלחו לו במרוחים במסקרה ששמתי הבוקר. אני מביטה בהם בשקט… ומחליטה לעבור על אחד מהתסריטים שנשלחו.