עולם ללא קץ – פרק 1

הלילה חלמתי שוב על הכלובים המוזהבים. הם נתלו מתקרת זכוכית גבוהה בשלשלאות מתכת מוזהבות. קרני השמש שהסתננו מבחוץ סנוורו לרגע קט את עיניי. השמיים היו צבועים בכחול העמוק ביותר שראיתי, ואני יכולה לומר זאת בוודאות, כי לא ראיתי הרבה דברים שהיו בצבע כחול בחיי. היו שם, בחלום, מספר רב של כלובים, פזורים באולם רחב ידיים. בכל כלוב שכן בן אדם. באחד מהם הייתי אני. מתחתינו הייתה רצפת שיש משובצת בריבועים בצבעי שחור-לבן, מבריקה ובוהקת.
אחזתי בסורגים הקרים וקירבתי אליהם את פניי. שומרי העיר העילית הילכו מתחתינו במדים אפורים וכובעים אדומים. הם לא טרחו להרים את עיניהם אל עבר האסירים. הם ידעו שאין לנו לאן ללכת, שאין לנו לאן לברוח. במקום זאת, הם המשיכו בעיסוקיהם, חולפים מתחתינו מבלי לתת דעת לאלו שעמדו לאבד את חייהם.
הכלובים היו התחנה האחרונה במסע. במשך כל חיי, שמעתי מהאחרים על הסוף. שמעתי כיצד אמות, כיצד אחרים ימותו ביחד איתי, או לפני, או אחריי, זה לא באמת היה משנה מתי. לכולנו היה ברור שאנחנו הולכים לקראת מוות שלא בא משיבה טובה.
ניסיתי להתרכז ולכוון את התחושות שלי. ידעתי ששומרי העילית לא נוטים לחשוף את רגשותיהם בקלות. הם תמיד התחבאו מאחורי עשרות שכבות של הגנה. היה זה בלתי אפשרי לחדור מבעד לשריון המחשבתי שלהם. כשכבר עמדתי לוותר, מרגישה את העייפות הסוחטת שתמיד באה אחרי שניסיתי להשתמש בכוחותיי, הצלחתי לזהות פעימה חלושה שבאה ממתחת.
פעימה מוכרת.
התרוממתי על רגליי, מנסה שלא לדפוק את ראשי בתקרת הכלוב. עיני תרו אחרי הפעימה, למרות שלא היו אלו העיניים שאיתרו את התחושות, שהיו כתדרים של רדיו, אלא מנגנון פנימי בלתי מוסבר שנולדתי איתו.
תמיד הייתי 'אחרת', כפי שתושבי העיר העילית נהגו לומר בהתנשאות וגועל כשהם דיברו על אנשים כמוני. לאנשים 'מיוחדים' לא היה מקום בעולם הנורמטיבי, או לפחות זה מה שהם רצו שאנחנו נחשוב. הם דחקו אותנו לעיר התחתית, לשוליים, וכשלא הצליחו להכחיד את הכישרונות שלנו, מבוהלים מהלא מוכר והשונה, הם נאלצו לצוד אותנו ולהשמיד אותנו.
המלחמה האחרונה לא עזרה לקרר את הגחלת הלוהטת בין אנשי העילית לאנשי התחתית. האנשים היו כחיות צמאות דם, משני הצדדים, וכולנו ידענו ש'שלום' היה רק אשליה ממושכת. המלחמה הבאה תמיד בפתח, השאלה היא לא אם היא תקרה, אלא מתי.
הפעימה התחזקה. יכולתי להרגיש את התחושות הזרות מתפשטות בגופי כמו חשמל סטטי. בדרך כלל, אם התרכזתי מאד, יכולתי להבדיל בין הרגשות העדינים של אנשים מסביבי. יכולתי לזהות אנשים לפי התדרים של מה שהם הרגישו.

ידעתי שזה הוא עוד לפני שהצלחתי לראות את פניו. הוא עמד מתחת לכלוב שלי, הבעת פניו חתומה, אך בתוכו, נחיל של עצב החל להתפשט ועטף אותי כמו שמיכת צמר. עצב וערגה. הוא רצה להחזיק אותי בידיו עוד פעם אחת, רצה להריח את הבושם שלי ולנשק לשערי. הוא רצה לשחרר אותי לחופשי.
העצב התחלף בכעס שהיה מעורבב בחוסר אונים עצום כמו בור ללא תחתית.
אל תדאג לי יותר, בבקשה. רציתי לומר אך שום דבר לא בקע מפי. לא הייתי בטוחה שהוא יוכל לשמוע אותי.
ראיתי אותו מתרחק ושאריות של רגשותיו התנערו ממני כמו קורי עכביש. הפעימה נחלשה עד שנעלמה כליל.
מישהו נענע את זרועי בפראות.
פקחתי את עיניי כשגרוני יבש ודמעות מלוחות משרטטות שבילים על לחיי. הייתי על המיטה שלנו בחדרון האפרורי. אור העששית הפתאומי צרב בעיניי. ריח של עובש הגיע עד לנחיריי. הייתי שוב בעיר התחתית.
הוא הושיט לי בקבוקון קטן. הרמתי אליו את עיני. אפילו שזה לא היה בין כישרונותיו, לא יכולתי להסתיר ממנו דבר, אפילו לא את רגשותיי הכמוסים ביותר. גם הפעם, הוא הצליח לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
לקחתי את הבקבוקון ולגמתי ממנו ארוכות. למיץ היה טעם של ולריאנה רפואית, מהולה במעט מיץ תפוזים. שנאתי את הטעם הזה, אך שתיתי בכל זאת. הוא תמיד ידע לרקוח את השיקוי המתאים ביותר לכל לסיטואציה והמיץ המרגיע שלו תמיד היה בהישג יד.
"שוב חלמת על הפרידה שלנו." הוא אמר בכובד ראש, גלים של דאגה שאותה ניסה להחביא מאחורי קול רווי באדישות חדרו מבעד למעטפת שלו. פעימות מרובות שאותן ניסה להסוות ממני לשווא.
ידעתי ממה הוא חשש. הוא חשש מהאפשרות שהחלומות שלי היו נבואיים. הבעיה הייתה, שעד שאחד מהם לא יתגשם, לא הייתה לנו דרך בוודאות לדעת שניבוי עתידות נמצא בין הכישרונות שלי.
"למרות מה שאת רואה בחלומות הללו, את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך." הוא אמר בקול מתון אחרי שתיקה קצרה ועיניו נחו על עיניי בשלווה. "זה יהיה בלתי אפשרי לעזוב אותך. את כבר יודעת את זה."
לא רציתי להודות בפני עצמי, שמה שהרגשתי כלפיו, היה הרבה יותר ממה שאי פעם תכננתי להרגיש. מה שהוא עורר בי היה כל כך בלתי מתוכנן ובלתי אפשרי ואפילו מגוחך באינטנסיביות שלו. הרי זה לא יכול להיות, זה פשוט לא ייתכן, שמה שהם הכתיבו לנו, מה שהם תכננו עבורנו, יהיה כל כך נכון עבורי. המחשבה שאחרים יכתיבו לי את חיי הייתה קשה מנשוא.
הנהנתי וניסיתי להתנער משרידי החלום שעדיין הדהד בתודעתי. הכאב בלכתו ממני, אפילו בחלום, היה כסיוט בלתי נסבל. לא רציתי להתמודד עם היום שבו הכאב הזה יהפוך למציאות.