גם אני
קשה להיזכר הכאב גובר,
השכיבה מצמררת את עורי,
אבל איני יכולה אפילו להרגיש זאת, אני רק פוקחת עניים, כולם נועצים בי מבטים,
מבט של כאב, מסתכלים עלייעם דאגה ואני,
רק מנסה להבין מה קורה אני מרגישה שאני
לא מצליחה יותר להשאיר את העיינים פקוחות
משהו יותר חזק מהגוף שלי שולח אות ועיניי נעצמות,
אפלה וחשכה זה מה שאני רואה אפילו עם תחושת בלבול, בלי תחושת זמן בלי שום דבר שיכול להעיד איך אני מרגישה ויש חוסר הבנה של המקום בו הגוף שלי נמצא,
ואם בכלל יש דבר כזה גוף אני בכלל לא מרגישה אותו,
הרגשתי מסונוורת לרגע בתוך החשכה עיניי נפקחו שוב אבל בלי משהו שיגרום להם להיעצם,
מצליחה להישאר כאן מצליחה להישאר ערה,
כולם מתרוצצים מסביבי דואגים,
ואני רק מנסה להבין מה אני אמורה לעשות התמונה עדיין לא נקלטת עד הסוף,
ההרגשה יחסית מתחילה לחזור אני רואה את הרגליים שלי את הגוף שלי אבל בלי יכולת תזוזה אפילו את הראש מצד לצד אני לא מצליחה,
עכשיו אני מצליחה לראות את אמא שלי שהסתכלה בציפייה גדולה ודאגה רבה איתה כשהיא רואה אותי, כנראה היא חיכתה כאן הרבה זמן היא עטופה בשמיכה ונראתה מאוד עייפה עם חסרת תחושה שמצמרת אותי,
אני מנסה להפעיל כוח רב רק בשביל לשאול אותה מה קרה? והיא השיבה לי ניצלתי ילדתי,
ומה שבי עלה שניצלתי מההרס של עצמי.
תגובות (1)
חשוב לי שאנשים לא יפחדו ולא יתביישו בעצמם ומה שהם עוברים ומי שמשתף לדעתי זאת גבורה כי זה יכול לעזור לאחרים!