רובוט מספר 22- חלק ה'

"הי! אדי! אדי!" ג'ון מיהר בעקבות אדי, שיצא מהמשרד הסמוך , סמוק פנים וזועם.
"הי, אדי, הכול..הכול בסדר?" אדי הפנה את פניו הזעופים לג'ון "לא, בן אדם, שום דבר, שום דבר לא בסדר! ואל תעשה לי פרצופים כאילו אתה המפקד כאן כי אתה לא!"
במצב רגיל הוא לא היה שותק, בעצם, הוא לא היה שואל בכלל, אבל הפעם הוא ידע שאין לו דרך אחרת.
"הי, אדי, אני לא עושה שום פרצוף, רק שאלתי אם הכול בסדר, אני מבין שקרה משהו אם אתה עצבני כל כך. שמע- לי יש קצת זמן חופשי, ואתה עצבני וממילא לא יכול לעבוד. בוא נרד לבית הקפה לחטוף משהו, ואם תרצה תספר לי".
שטף המילים בקע ממנו במהירות והוא הרגיש כאילו זה בכלל לא הוא שאמר אותם, אבל לאדי זה לא היה אכפת. הוא חשב לרגע, חייך אליו ושניהם ירדו לבית הקפה.
ברצינות? זה באמת קרה?
גם הערב ג'פרי יצא ברטינה מהאולם בשבע וחצי, תמה אפילו יותר על הזירוז מצד ג'ון ללכת הביתה.
"אבל אתה זוכר שמחר אנחנו בבית הקפה בהפסקת הצהריים, נכון?" הוא הזכיר לו "ברור, חבר" השיב ג'ון, שהשתדל לא להראות כל סימן לצמרמורת שתקפה אותו בעקבות אמירת המילה "חבר".
"הזמנתי גם את אדי ודניס, וגם פול ביקש לבוא. נדבר קצת על המשרד, קצת על החיים, יהיה יפה"
"קבענו . לשם שינוי יהיה קצת כיף במשרד הזה".
ג'ון וידא שכולם יצאו, וגלגל החוצה את רובוט מספר עשרים ושתיים. הוא לחץ על הכפתור המתאים והדליק אותו.
"הי, מכונה" הפעם הוא הרגיש משוחרר הרבה יותר. "אתה לא תאמין מה אתה מסוגל לעשות! עשיתי מה שאמרת לי,כבר חודש שלם שאני עושה את זה, דיברתי איתם"
הרובוט, כמו בפעם הקודמת, המתין להמשך השיחה.
"זה היה לי קשה, אתה לא מבין עד כמה. התביישתי מעצמי, שאני כל כך מטומטם, רציתי להכות את עצמי. אבל זה הצליח! הכרחתי את עצמי איכשהו לדבר איתם, ניסיתי להקשיב להם, שקלתי כל מילה עד שהרגשתי שאני משתגע, אבל..הם רצו את זה, הם רצו אותי! היית מאמין?"
הרובוט, כרגיל, נעץ את מבטו חסר האנושיות בג'ון.
"לאדם יש אנשים".
"כן, רובוט, כן. עכשיו יש. קשה לי לעשות את זה, ולפעמים קשה לי איתם, אבל אני חושב שכבר יש."
"לאדם יש סיבה"
ג'ון השתתק.
"אני לא יודע" פלט לבסוף "תראה, זה נראה כאילו פתאום אני מתחיל לחזור לעצמי שוב, אבל אני לא מצליח להירגע לגמרי. אני פוחד לגלות שהם לא באמת צריכים אותי..כלומר, למה שיצטרכו? אין להם סיבה"
הרובוט ענה לו.
"אדם לא יודע מה הוא עושה. אדם חושב שהוא לא עושה. אדם חושב שאין לו סיבה. אנשים רואים אדם. אדם מדבר עם אנשים. אנשים אוהבים אדם. אנשים יודעים מה אדם עושה. אדם לא יודע מה הוא עושה. אדם לא רוצה לדעת מה הוא עושה".
ג'ון לא ממש ידע מה לענות לו.
"אתה אומר שאני בעצם שווה משהו, ולא יודע את זה? שאני לא רוצה לדעת?"
"כן".
הוא לא ידע האם יצליח להאמין למה ששמע. כשהרובוט הראה נכונות ללמד אותו איך להשיג את מה שכל חייו לא השיג, הוא הבין שירגיש כמו ילד. שילמד הכול כמו ילד, כי הוא לא למדת להיות רגיל מעולם. תמיד הבליט את עצמו כדי לזכות בתשומת לב, תמיד הרגיש ריקנות פנימית כשראה איך כולם מצליחים בחברה והוא לא. הוא התקשה להאמין שהוא באמת שווה משהו, שהאנשים במפעל הזה באמת רוצים להיות איתו.
אבל אז הוא נזכר במה שעשה בזמן האחרון. הוא ניסה להפסיק את מה שהרחיק ממנו את כולם. הוא נהיה טבעי יותר, בלי לשים לב, הוא שידר ביטחון ורוגע בלי להתכוון לכך. האנשים שאכזבו אותו באו אליו מרצונם והלכו מרצונם, והאנשים האלה..הם היו מאמץ עבורו. הוא הרויח את החברות הזאת, הוא הפך את עצמו לראוי לה.אולי רובוט מספר עשרים ושתיים צודק. אולי הרגשת הדחיה,שכבר הפכה לטבעית עבורו, צריכה לפנות את מקומה לתחושה אחרת..
ואולי יש לו סיבה.
"אדם מוכן למות בשביל אנשים".
ג'ון הרגיש ביטחון מוזר ממלא אותו
"כן, רובוט. אני מוכן למות בשבילם".
הרובוט צפצף. ג'ון כמעט רצה לבכות."אדם מוכן למות בשביל אנשים. לאדם יש סיבה. לרובוט אין סיבה"
עיניו של ג'ון התמלאו דמעות. הוא לא ידע באיזו קלות הוא מסוגל להתרגש.
"אני הסיבה שלך" הוא אמר לרובוט "הגעת לפה כדי לעזור לי. זה הגורל שלנו. אתה נוצרת חכם יותר מכל הרובוטים כי מישהו כאן היה צריך שתעזור לו. אתה חיית בשבילי. יש לך אנשים. יש לך סיבה"
הרובוט ענה לו.
"רובוט הוא בשביל להיות רובוט. רובוט עושה דבר. רובוט מת. רובוט אחר עושה אותו דבר"
ג'ון הביט הצידה. הוא באמת לא ידע מה יוכל לומר.
"תשמע, רובוט, אני…אני באמת מודה לך. אל תחשוב שאין לך סיבה. אף אחד אחר לא היה עושה אותו הדבר כמוך.ואולי..אתה..הצלת אותי. אף אחד לא לימד אותי איך לחיות חוץ ממך. אני כבר לא אוכל להציל הכול. ויקה כבר לא תחזור, ומאדוארד התרחקתי, אבל בזכותך אני אוכל לבנות חיים חדשים"
הרובוט החזיר לג'ון את מבטו המקפיא.
"ויקטוריה הוקס מחפשת אדם"
ג'ון קפא.
"ויקטוריה הוקס זוכרת אדם. ויקטוריה הוקס פוגשת אדוארד טאצ'ר. אדוארד טאצ'ר מדבר על אדם. ויקטוריה הוקס רוצה לראות אדם. אדוארד טאצ'ר רוצה לראות אדם"
ג'ון הרגיש שהוא עומד ליפול.
"ויקטוריה הוקס? ויקה מחפשת אותי? היא פגשה את אדוארד?"
"כן"
"מה? אבל למה? איך?..אני לא מאמין..היא רוצה לפגוש אותי? היא תבוא בקרוב?"
"כן"
ג'ון בקושי הצליח להחזיק את עצמו על הרגליים. מעולם, מעולם לא הציף אותו כזה אושר.
"אבל..אבל למה? איך? מי אמר לה שהיא לא ידעה.."
"אדם חי. לאדם יש אנשים. לאדם יש דבר נכון. לאדם יש סיבה. לרובוט אין סיבה. אדם הולך לישון. אדם קם. אדם מבין".
ג'ון הוביל את הרובוט בשתיקה בחזרה למחסן. הוא הבין שלא יגלה דבר עד הבוקר, אם זה מה שהרובוט אמר.
"לילה טוב..חבר. אני מודה לך" הרובוט לא השיב. ג'ון לקח את עצמו לחדר שבו ישן, וניסה להירדם. הוא הצליח לישון רק מאוחר מאוד בלילה, ובכל החלומות שלו הופיעה ויקה.פעם בורחת בבהלה, ופעם מתקרבת ומנסה לדבר איתו.