קרייסט פרק 25 "לפני שהעולם ילך לעולמו"

כי הסיפור הזה חייב להיגמר מתישהו, נכון?
*******
דייב הביט במורגן בהבעה יציבה. "אז… אתה סוג של נשק יום הדין, כזה?" שאל אחרי שמורגן סיפר להם בלית ברירה את הכל. מסתבר שהוא היה האחראי על יצירת ה – MN ובגד בלן כששחרר את כולם. הוא ידע את כל זה כבר לפני, אבל תמיד חשב שהממשלה היא האחראית ולא ארגון עצמאי של פסיכופתים.
"אההה כן. משהו כזה." מורגן חייך אליו כשנשען על העץ ממולו. "ובעוד חמישה ימים אני אתפוצץ והכל יהיה כזה 'בום – בבום – קפאו!' – וכולם מתים." הוא סימן עם ידיו תנועות פיצוץ גדולות להמחיש את דבריו, עיניו האפורות בורקות. הוא נראה מלא מרץ, דבר הגיוני למדי לאור העובדה שהיה מחוסר הכרה במשך יומיים.
"ו… אין אף דרך למנוע את זה." דייב לא אמר את הדברים הללו בנימת שאלה, אך קיווה שמורגן יאמר משהו על זה ולא ישאיר את המילים תלויות באוויר.
"אההה לא. למיטב ידיעתי אי אפשר." הוא נשמע קליל להחריד.
דייב נאנח והשפיל את ראשו. הם היו היחידים שנמצאו במצב עירות באותו רגע, והוא לא היה עייף. הוא קיווה פשוט לבהות בשמיים עד שעיניו יעצמו מעצמן, אבל מורגן הפתיע אותו מאחורה והתחיל לדבר. הוא שינה את תנוחתו וחזר לשכב עם פניו מופנות לשמיים השחורים. "אז מה עושים?"
הוא שמע קול גריפה ולאחר מכן חבטה קלה כשמורגן החליט להישכב לידו. "מה שאנחנו רוצים?" הציע בשאלה. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מציע לחזור לחוף," הרהר בקול והפתיע את דייב.
"איזה חוף?"
"אה נכון, חטפנו אותך רק לפני כמה ימים. לפני כמה שבועות טובים קאיה ואני יצאנו לחפש עוד ניצולים, אז אני נשארתי כאן והיא יצאה למקומות אחרים, כי היא יכולה לעוף. כשהיא חזרה היא אמרה משהו על זה שיש עוד חוץ מטיילור ושמעתי אותה ממלמלת משהו על חוף וים ועוד כמה דברים, אז אני משער שיש חוף." מורגן שילב את ידיו מאחורי ראשו ומרפקו התחכך בזה של דייב.
הא, דייב חשב שזה רעיון לא רע בכלל. "ואיך נגיע לשם?" זו היתה שאלה מחייבת. "הרי קאיה היא היחידה מבינינו שיכולה לעוף."
מורגן שתק במשך כמה שניות. "נכון, אבל קארה רצה מאוד מהר והיא גם חזקה. נוכל להגיע בסבבים," הציע לבסוף. "למרות שעכשיו כשאני חושב על זה, הרעיון פחות מלהיב. המקום הזה בערך בצד השני של העולם…"
"אה. באמת?" דייב התפלא. הוא לא האמין שקאיה באמת חצתה חצי עולם כדי למצוא ניצולים.
"יכול להיות גם שלא, וזו סתם היתה אשליה של זמן ועייפות מצידה ומצד כולם."
דייב גיחך לעצמו, הוא מצא שהשיחה עם מורגן היתה נחמדה למדי. הוא ציפה להצהרות שלו להרוג אותו כי הוא חייל, והצבא הוא אויב, לא לסיפור כל הרקע האישי שלו ופיתוח שיחת חולין על מה-נעשה-עד-שסוף-העולם-האמיתי-יגיע?
"תגיד, מורגן," דייב פתח את פיו לשאלה שתהה לגביה כבר מהמילה הראשונה שהחליפו. "איפה קאיה מצאה אותך?" שאל, הוא קיווה שהוא לא נמצא במצב של החתול הסקרן.
האווירה סביב מורגן התקדרה בפתאומיות. דייב כמעט יכל להרגיש את הקור שדלף ממנו וצמרמורת עברה בגבו. "אני לא זוכר." קולו היה תהומי. הוא התרומם בנוקשות מהקרקע וגרר את עצמו חזרה להישען על העץ ההוא מול דייב. "אבל היה שם הרבה דם," הוסיף לאחר כמה שניות של דממה רועמת.
דייב לא היה צריך שמישהו יאמר לו לא לדחוק. אומנם מורגן היה קטוע רגליים טרי ולא יכל לרדוף אחריו למוות, אבל הוא בהחלט יכל לעשות דברים אחרים כמו… להסיט את כולם נגדו. הוא החליט לשתוק ושיכל את רגליו לפניו.
"אני יודע!" הקריאה הפתאומית של מורגן גרמה לו כמעט לקפוץ. "אולי נלך למקום שקאיה מצאה אותי בו? אה, זו יכולה להיות חוויה נפלאה לפני שהעולם ילך לעולמו." הוא נשמע כל כך להוט שדייב הזקף באחת לישיבה ובהה בו בהלם. הוא לא האמין שרק לפני כמה רגעים האפיל כל כך מהשאלה שלו, ועכשיו נשמע להוט כל כך לגבי אותו הדבר בדיוק.
"אתה… אתה זוכר איפה זה היה?" שאל, קולו קצת חורק, אחרי שהתאושש מההפתעה הראשונית.
"כמובן שאני זוכר, זה היה ממש כאן." מורגן הצביע בהתלהבות לשמאלו, איפה שהיה המכתש של טיילור. "קצת אחרי העמק של ג'ינקס."
"ג'ינקס?" דייב תהה בקול לגבי השם הזר.
"ג'ינקס… טיילור… ג'ינג'ית… גברת אלן, תבחר באחד מהם. אני ממליץ על ג'ינקס, מתאים לה." הוא נופף בידו באגביות והעביר את מבטו מדייב לנקודה לא מוגדרת בחלל. "בכל מקרה, זה שם. ממש כמה קילומטרים מאחורה, איפה שהבניינים המתים."
בניינים מתים… כן, זה היה תיאור הולם למדי של ההריסות שבטח היו שם. "אני אלך לבדוק את זה, ברשותך." גייב נעמד והתחיל להתקדם לכיוון המכתש של טיילור – או ג'ינקס – מורגן הצליח לבלבל אותו, שבמקרה היה גם הדרך החוה מהחורשה.
"אני בא איתך!" צווח מורגן בילדותיות והתחיל לדלג מאחוריו. "אז, מה נעשה שם? חקירה? קרב עד המוות? צפיה בכוכבים שאין כבר?" אם דייב לא היה מבין שהרעיונות שלו עצובים ביותר הוא אולי היה טועה מהעליזות בה הציע אותם.
הוא חשב יותר בכיוון של מציאת אחת הכניסות למנהרות התת קרקעיות של הצבא, אבל הוא לא עמד להגיד את זה בקול רם. בטח ובטח לא ליד הדבר שקרא לעצמו מורגן קרייסט. "איך… איך אתה יכול ללכת פתאום?" שאל בבלבול כשנזכר פתאום שרק לפני כמה שעות הוא ראה אותו עם שתי רגליים מרוסקות בערבובית מתכות.
הוא שמע את מורגן נעצר מאחוריו והתפתה להביט בו, אך החרדה ממה שהיה עלול לראות בפלג גופו התחתון מנעה זאת ממנו. "אה. לא יודע. אני פשוט הולך." הוא נשמע מבולבל כמעט כמוהו. "בוא נמשיך."
כשהמשיכו להתקדם, באיטיות מייסרת אם לומר את האמת, דייב הסיט לרגע אחד מבט לאחור אל מורגן. הוא נתקף בחילה כמעט מיד למראה שני סביכי מתכות נגררים על האדמה. הוא לא הצליח לקלוט מעבר לזה כי היה עסוק מדי בלשכוח את המראה המזוויע.
"הגענו!" קרא מורגן כעבור עוד כמה דקות. דייב מיקד את עיניו כדי להיטיב לראות את המקום והבין שהביטוי 'הבניינים המתים' באמת הלם מאוד את המצב שלהם. ערמות על גבי ערמות של גושי בטון מרוסקים שנראה כאילו נפלו אחד על השני כמו דומינו. עמודי בטון ומתכת בודדים עוד עמדו יציב ובזווית עיניו הוא קלט גם מבנה נמון ורחב שנראה כאילו שרד את האסון, אולם הרוב הגדול מאוד של הבניינים כבר לא היה של בניינים אלא של לוחות גבישיים שאם תלך עליהם קיים סיכוי גבוה מאוד שתיכרות לעצמך אצבע או יד או רגל בטעת.
דייב נאנח באכזבה כשקלט שגם הקרקע מכוסה שברי בטון ומתכות סוררות, כך שגם אם היה שם מעבר תת קרקעי למפקדה שלו זה היה בלתי אפשרי להגיע אליו. "פגשת את קאיה… כאן?" שאל בעניין ושוב שלח אליו מבט, הפעם נזהר לשמור את עיניו על פלג גופו העליון, עד כמה שהפיתוי היה גדול.
מורגן סרק את האיזור במהירות, חשב מעט ואז ענה, "לא, התחלתי לברוח ממנה שם איפשהו." הוא החווה בידו אל נקודה מסוימת כמה מאות מטרים לפניהם. "ודיברתי איתה כמה קילומטרים אחרי."
"אה." הוא לא ידע איך להגיב לזה בדיוק. "הבנתי."
"מה שניכם עושים כאן?" דייב קפץ למשמע קולה של קאיה מאחוריו והסתובב במהירות. היא עמדה מולם עם ידיה משולבות על חזה ונעצה בהם מבט שואל.
"דייב ביקש לראות את המקום שפגשתי אותך, אז לקחתי אותו הנה." מורגן לא התמהמה והמילים נשלפו מפיו במהירות. "חשבנו על דרכים להעביר את הזמן שנשאר לעולם."