פחות מקולקל

היא מתיישבת על ידי, אבל אני כל כך שקוע במחשבותיי שלוקח לי זמן להבין שהיא משעינה את ראשה עליי.
"אני מוכנה לשלם עבור המחשבות שלך," היא אומרת, שיערה מדגדג קלות את פניי ואני מרגיש כאילו אני מוכן להישאר ברגע הזה לנצח."אני מוכנה לשלם הרבה." היא מחייכת וזה מעכיר את הרגע, בגלל שהיא רק מוכיחה את התיאוריה שלי. אני לא אומר שהחיוך שלה לא יפה, לעזאזל החיוך הזה הוא הדבר הכי מרהיב שראיתי בכל חיי, הוא מחמם את ליבי ולפעמים הבוא הסיבה היחידה שאני מתעורר בבוקר, אבל זה מעציב אותי שהחיוך המקסים הזה לא מגיע עד עיניה.
"אין צורך לשלם, את צריכה רק לשאול יקירתי." אני צוחק קלות, אך אני מניח שהצחוק שלי הוא בדיוק כמו החיוך שלה, לא מרהיב כפי שהוא היה יכול להיות.
"במקרה כזה, הו, הוד רוממותך, האם תהיה מוכן לחלוק איתי את מה שעובר במוחך הגאוני?" היא אומרת בצורה דרמטית ואפילו אם איני מביט בה ישירות אני יכול לראות את עפעוף ריסים המוגזם והיד שהיא הרימה אל מצחה. אלוהים כמה שאני אוהב את הבחורה הזו.
"ובכן מלכתי, חשבתי על כמה שהדור שלנו מקולקל." רציתי לשקר לה בהתחלה, אבל אז חשבתי שאם אני אנסה להעביר את האמת כבדיחה אולי אנחנו עדיין נוכל להציל את הרגע השמח שהיה לנו מקודם ולהאריך אותו.
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת כבר לא משחקת במשחק הקטן והנחמד שלנו, וזה מה שגרם לי להבין שאני לא אוכל פשוט להעביר נושא, שאני אאלץ להסביר את עצמי.
"אנחנו דור מקולקל," אני אומר ותוהה לרגע איך לסיים נכון את המשפט הזה." בגלל שאין דרך אחרת להסביר את העובדה שרובנו מסתובבים עם חיוכים על פנינו אך העיניים שלנו ממשיכות להיות כל-כך עצובות." אני מחבק אותה קרוב יותר אליי ומקווה שיום אחד אני אוכל לגרום לה להיות מאושרת, באמת מאושרת, שהחיוך שלה לא יגיע רק לעיניה אלה גם לנשמתה.
אני יודע שהיא מבינה את הבעיה שעליה דיברתי בגלל שהיא לא מוחה, ואני מצטער על כך, הייתי קצת שמח יותר אם היא לפחות הייתה מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר.
אבל אני מניח שאנחנו כבר כל-כך הרוסים שאין אפילו סיבה לנסות להחביא את זה.
"את יודעת מה נותן לי תקווה אבל?" אני זורק את השאלה לאוויר, יודע שאני אענה עליה אפילו אם היא לא ממש תרצה לדעת זאת.
היא לא אומרת דבר, רק מזיזה מעט את ראשה בשביל שהיא תוכל להביט בי והציפייה כתובה על פניה היטב.
"כשאני איתך אני מרגיש הרבה פחות מקולקל."