החוצפן (חלק 2)

יצאתי מהבית של אדם ונכנסתי למונית הראשונה שראיתי. נתתי לנהג את פרטי המקום שאליו עליי להגיע- הבית של בן.
"לאן את נוסעת השעה כזו, ילדה??" שאל אותי הנהג. הוא היה גבר מבוגר, בשנות ה60 לחייו, אך קולו היה עדין ונחמד, ממש כאילו הוא מרוצה מהעובדה שהוא צריך לקחת בחורה
חצי-ערומה מעיר לעיר ב3 וחצי בלילה.
"לחברים" אמרתי לו. הוא זרק אליי חיוך רחב דרך המראה, והחזרתי לו חיוך קטן. הייתי עייפה מדי בשביל לחייך חיוך גדול, רחב ולבבי.
"את נראית לי קצת קצת עצובה מותק" הוא שאל, "מה קרה מתוקה??"
"קרה לך.." החלתי להגיד "לא, לא חשוב".
"ספרי" הוא אמר, "ממה את מפחדת??"
"קרה לך שידעת שאתה עושה את הדבר הלא-נכון, ובכל זאת עשית אותו??"
"אוי מתוקה" הוא אמר, "בגילך, כל מה שעשיתי היה טעות".
"למה אתה מתכוון??" שאלתי.
"עזבתי את בית הספר, התחלתי לעשן, התחתנתי על האישה הלא-נכונה" הוא ענה לי, "אם הייתי יודע איך זה ייגמר, לא הייתי מתחיל".
"איך זה נגמר??" שאלתי אותו.
"את במונית שלי, לא??"
צחקתי בקול. נכון, זה לא היה כל כך מצחיק, אבל הייתי עצובה ושיכורה, והוא עודד אותי. הוא ראה שמשהו בי לא כל כך טוב, אז הוא רק ניסה לשמח אותי. כשהגענו, השארתי לו טיפ גדול ולקחתי את המספר שלו, כדי שאוכל להזמין רק אותו לנסיעות במונית. שמו היה נתי. כמה אני שמחה שנסעתי דווקא איתו הערב.
נפרדנו לשלום ונכנסתי לבניין של בן. הוא היה בן 26, לא עשיר כמו אדם, עבד בעבודה פשוטה ועשה משכורת ממוצעת. כל מה שהוא יכל זה להרשות לעצמו להשכיר דירה ממוצעת בבניין רגיל. היו זמנים שגרתי איתו בדירה הממוצעת הזאת. דפקתי על הדלת. כל הגוף שלי רעד. הוא פתח והביט בי. הבטנו אחד בשנייה במשך דקה ארוכה שהרגישה כשעה.
"אתה.. אתה לא מתכוון להזמין אותי פנימה??" שאלתי, נאנקת ובולעת רוק. הייתי מתוחה.
"כן" הוא אמר, גם בולע רוק, "מצטער, היכנסי".
נכנסתי אליו. הרגשתי כמו בבית. טוב, פעם זה היה הבית שלי. להגנתו, הוא לא הזניח את המקום. הרצפה הייתה נקייה, וגם הקירות. מהמטבח בקע ריח מדהים, האוכל שהוא מבשל היה… אין מילים לתאר, תענוג.
"את רוצה לשתות??" הוא שאל, הנהנתי לו בחיוב. הוא הוציא מהמקרר 2 בקבוקי בירה קורונה.
"אתה מכיר אותי יותר מדי טוב, אה??" חייכתי אליו.
"קשה לשכוח בחורה כמוך, דפנה" הוא אמר והחזיר חיוך.
"על מה רצית לדבר??" עברתי לטון רציני ושאלתי אותו.
"קצת לא נעים לי לבקש.." הוא אמר.
זהו זה. הוא יבקש ממני לחזור אליו, אחרי חצי שנה מאז הפרידה, הוא רוצה אותי שוב…
"את יכולה לסדר עבודה לחבר שלי בפאב בו את עובדת??"
הזדעזעתי. איך הוא העז?? בשביל זה הוא הזמין אותי ב3 וחצי בלילה??
"חתיכת אידיוט!!" אמרתי וקמתי, "זה הדבר החשוב?? חשבתי שאתה צריך ממני משהו חשוב, חשבתי ש…"
"מה חשבת דפנה??" הוא שאל.
"לא חשוב", אמרתי, מנסה להחזיק את הדמעות, "אני הולכת".
"תני לי לקחת אותך לפחות" הוא אמר.
"הבית שלי במרחק כמה רחובות".
"את על עקבים", הוא אמר, "תני לי להסיע אותך הביתה" הוא תפס את ידי ומנע ממני ללכת.
הסכמתי, בידיעה שהוא לא יוותר. נכנסנו לרכבו ונסענו. שמרנו על שקט מופתי בזמן הנסיעה. הוא החנה ליד ביתי. פתחתי את הדלת ובאתי לצאת מהרכב.
"דפנה.." הוא אמר.
"אין על מה לדבר בן" אמרתי וסגרתי את הדלת, "אתה נצלן, הערת אותי ב3 בלילה וגררת אותי אליך, רק בשביל עבודה לחבר?!?!"
"דפנה, תביני אותי" הוא ביקש, "אני לא יכול להסביר לך כרגע, בבקשה.."
"בסדר", אמרתי בקול כועס ופתחתי את דלת הרכב שוב.
"רגע", הוא אמר, "לפחות תוכלי לסדר לו את העבודה?? בבקשה".
"בסדר, אני אברר לו". אמרתי מיואשת.
"תודה דפי, אין כמוך" הוא אמר וחייך.
"אין כמוני, אבל יותר טובות יש, אחרת לא היית הולך עם אחרות" אמרתי לו במבט זעוף, "ובבקשה ממך, אל תקרא לי דפי" יצאתי וטרקתי את דלת הרכב מאחוריי.
עליתי במדרגות ונכנסתי לדירה שלי. הורדתי את השמלה הצמודה והמציקה מגופי. רק שייגמר הלילה הזה, זה כל מה שרציתי. לא, בעצם, רציתי לחזור לזרועותיו של אדם, אבל אחרי מה שעשיתי, הוא לעולם לא ייקבל אותי שוב. נכנסתי למקלחת במטרה להוריד את האיפור. הבטתי במראה, בהשתקפות שלי.
תסתכלי על עצמך, חשבתי לעצמי, את זורקת את כל העולם בשביל בן, הוא לא שווה את זה ואת יודעת שזה נכון.
ניגבתי את האיפור ושטפתי את פניי. הבטן שלי קראה לי והודיעה לי שזה הזמן לארוחת לילה. יצאתי מהמקלחת, משוטטת לי בדירה בחולצה זרוקה ותחתונים, לקחתי תפוח ונגסתי בו. הנייד שלי צילצל, זה היה מספר לא מוכר.
"הלו??" עניתי.
"דפנה?? זו את??" שאל אותי בחור בקול לא מוכר.
"מי אתה??" שאלתי
"אני דרור, חבר של בן. הוא אמר שתסדרי לי עבודה איתך??"
"הוא צדק" אמרתי מיואשת.
"תודה" הוא אמר, "וסליחה שהפרעתי לך בלילה".
ניתקתי לו. חוצפן, מתקשר ב4 לפנות בוקר לשאול שאלות מיותרות.
סיימתי את התפוח ונכנסתי למיטה עם דמעה בעין, בתקווה שמחר יהיה טוב יותר ממה שהיה לי הערב.