אבודה-מעמד חברתי
כשהייתי קטנה הייתי תמימה,כמו כולם.
הייתי פתוחה קיבלתי את כולם ותמיד חייכתי. ככה זכרו אותי הילדה שתמיד מחייכת.
ככל שהשנים חלפו כוח המשיכה התחיל לעבוד והוא החל למשוך את החיוך שלי למטה.
שמתי לב לפרטים הקטנים,נסגרתי לא יכולתי לבטוח-באף אחד.
מה שהכי פגע בי הוא שאף אחד לא שם לב. רציתי לצעוק,לבכות,הפסקתי לחייך,לדבר,להיות שמחה. ואף אחד לא שם לב.
התחילו לשים לב אליי כשהתחלתי להבריז מבית הספר,כשהפסקתי ללמוד. הייתי רק בכיתה ו כשהיה לי הדיכאון הראשון שלי. לא ציפיתי שהם ידעו את זה והם לא ידעו כי אני בעצמי לא ידעתי.
הייתי בת 12 וחצי עליתי לכיתה ז כל החופש רק חשבתי איך אני יכולה לשנות את עצמי. להרזות,לגבוה ולהפוך ליפה יותר. שום דבר מזה לא קרה באתי ליום הראשון,לא הכרתי אף אחד.
הרגשתי מכוערת,הרגשתי כמו מטרד.
אז לא התקרבתי לאף אחד.
כמעט חודש שלם הייתי לבד. טיילתי ברחבי בית הספר בכל הפסקה.
שיקרתי למשפחה שלי שמצאתי חברים ושאני שמחה-והם האמינו כמו תמיד.
בסופו של דבר התחברתי ומצאתי קצת חברים,אבל גם אז הרגשתי כמו מטרד,שאף אחד מהם לא באמת צריך אותי.
חלפה שנה והגיע החופש הגדול.
הוא הוכיח לי שלא אכפת להם ממני. בקבוצה הם דברו על הפגישות שלהם וכמה נהנו.
ואני ישבתי,בהיתי בטלפון וחשבתי "הם לא הזמינו אותי".
בכיתה ח אחת החברות הכי טובות שלי הפסיקה לדבר איתי ועם עוד אחת מאותן החברות.
היא לקחה איתה את כל מי שנותר והשאירה אותי עם חברה אחת לבד. מבלי להסביר למה.
אותה חברה שנשארה איתי החליטה להבריז הרבה והשאירה אותי לבד להסתכל על שאר הכיתה אשר מחייכת ומתגבשת ומשאירה אותי לבד ומאחור.
שוב לאף אחד לא היה אכפת.
קשה לי להאמין ולבטוח באנשים אבל כשאני בוטחת זה עד הסוף ובגלל זה אני נפגעת.
בתחילת כיתה ט התחברנו שוב אני וחברה שלי שהחשבתי לטובה ביותר והבנות שהפסיקו לדבר איתנו.
התחלתי לחייך יותר.
עד שאותה חברה שחשבתי שהיא הטובה ביותר מחקה לי את החיוך מהפנים.
היא גרמה לי להרגיש שהיא עושה לי טובה בזה שהיא מדברת איתי.
היא התעלמה ממני בשביל לדבר יותר עם החברות האחרות שהשלמנו איתן.
היא הכריחה אותנו לעשות עבודות ביחד אשר עשיתי לבד והיא לקחה חצי מהקרדיט.
היא שיקרה לי בנושאים רבים.
היא גרמה לי להרגיש לבד…
לא היה לה אכפת כשהפסקתי לדבר איתה היא התחברה לבן שהיא כל הזמן ריכלה עליו.
התחברתי לבנות האחרות שאמרו לי שהיא הסיבה ללמה הן הפסיקו לדבר איתנו.
עכשיו אני בכיתה י ואני מוקפת בחברים.
אבל למה אני עדיין מרגישה לבד?
הרגשתם פעם שאתם מוקפים באנשים אבל עדיין אתם מרגישים בודדים? זאת ההרגשה שלי.
פתחנו קבוצה- כשכל אחד אחר כותב עונים לו. כשאני כותבת מתעלמים.
מחוץ לקבוצה הם מתכתבים בפרטי הם לא מסתירים את זה. חוץ ממני כותבים לי משהו רק שצריכים ממני משהו.
אני מרגישה שגם אם לא הייתי שם הכל היה כמו תמיד והם לא היו שמים לב לזה שנעלמתי.
אני בת 15 גיל ההתבגרות,גיל השמחה והבילויים.
אז למה אני מרגישה לבד?
תגובות (2)
אני מכירה את ההרגשה.
הרגשה של בדידות כשאתה מוקף באנשים.
ואתה כבר לא יודע אם אתה מעדיף חברים עם בדידות או אויבים עם כנות.
חבל,באמת חבל.
אני בטוחה שאם היית במקום אחר בזמן אחר זה היה שונה
אני גם הרגשתי בודדה בקבוצה של אנשים יותר מפעם אחת. אם הם פונים עליך רק שהם צריכים משהו הם לא חברים אמיתיים שלך