רובוט מספר 22- חלק ד'

"לא באמת עשיתי משהו מאז" הוא שמע את עצמו אומר, מרגיש כאילו הרגע הכול נגמר. "אתה מבין, הבנתי שהעולם הזה לא שווה כלום. אין באמת צדק, ומי שעשוה אותו רק מפסיד אחר כך. אף אחד לא מעריך יושר, ואף אחד לא מאמין בו. האנשים שאהבו אותי עשו את זה בשביל אחוזים מהכסף של המדינה האויבת, וזה שעשיתי דבר שהאמנתי בו ודאגתי בעזרת אדוארד שהפושעים האלה ייעצרו…זה לא הביא לי שום דבר. המשטרה יכולה לתת לך תעודה, כסף, אבל הצדק הזה לא יכול לתת חיים, רק לקחת.רציתי לחיות כמו כולם, למצוא את ויקה, חשבתי שהיא תמצא בן אדם שראוי לה..אבל עדיף לה שלא תמצא. אני לא באמת ראוי לכלום, אני אותו טיפש חסר ניסיון, שמי שמתחבר אליו עושה את זה רק בשביל כסף מלוכלך. לא חיפשתי מאז לא אותה ולא אף אחד אחר. אפילו עם אדוארד הרגשתי שאני לא מסוגל להיות. ותראה אותי עכשיו..יושב ומספר לך על החיים האבודים שלי, כי רק אתה, רובוט מטופש, יכול להקשיב לי, רק כי אתה לא בן אדם".
הרובוט לא זז. עיניו לא משו מג'ון.
"אדם רוצה סיבה. אדם חי. אדם מחפש סיבה. לאדם יש סיבה".
"מחפש סיבה?" שאג ג'ון. הוא הרגיש שהוא משתגע "מחפש סיבה? לי אתה אומר לחפש סיבה, מכונה חסרת שכל? לי אתה אומר לחפש סיבה? כל מה שעשיתי בחיי הוא לחפש סיבה, לחשוב שאולי יש איזה מקום שבו אני שווה, שבו אני אמצא את עצמי רגיל. אבל תראה מה יצא מכל החיפוש המזורגג הזה, כלום! כלום! אני כאן, במפעל לאנשים שלא מצאו את עצמם בחיים אז המדינה שכרה אותם, למרות שכולם אמרו שאהיה מהמצליחים ביותר! ואין לי עם מי לדבר ואת מי למצוא, למרות שהאדם שמנע ממני למות ולסיים עם כל זה חשב שאצליח למצוא את עצמי מתישהו!"
למשך דקה היה שקט. ג'ון הרגיש מרוקן. ואז הקול המתכתי כמעט גרם לו להתמוטט שוב.
"שם האדם"
ג'ון שפשף את עיניו בעייפות "כבר שאלת אותי, אמרתי לך, אפילו את זה אתה לא מסוגל לזכור?"
"אדם לא רוצה שאדם ימות. שם האדם".
ג'ון הבין.
"אדוארד. אדוארד טאצ'ר"
ג'ון לא באמת הבין למה הרובוט צריך את כל המידע הזה, אבל הדבר הבא שהקול המתכתי אמר גרם לו לרצון עז להתעלף.
"אדם רוצה סיבה. אדם רוצה אנשים. אדם לא יודע איך"
ג'ון הביט בו בפליאה מהולה בהבנה.
"אני באמת לא יודע איך".
"אדם לא יודע איך. אדם לומד. אדם יודע איך. לאדם יש סיבה."
"לומד?" ג'ון כמעט צחק "ומי בדיוק ילמד אותי, ידידי הפסיכולוג? אתה?"
"כן"
"מה?" עכשיו הוא כבר באמת צחק "אתה? אתה תלמד אותי איך למצוא אנשים? אתה תלמד אותי מה שאף אדם אף פעם לא הצליח ללמד?"
"כן"
ג'ון השתתק.
"אני לא מבין" הוא פלט באיטיות "אתה מופיע לך פה במפעל, מפיל אנשים שמנסים להתקין לך ערכת הצלה כי אין לך סיבה לחיים, ואז אתה אומר שלי יש סיבה ומנסה ללמד אותי…תהרוג אותי אם אני מבין מה קורה כאן"
"אדם רוצה אנשים. אדם צריך לעבוד בשביל אנשים."
הרובוט השתתק. ג'ון עיבד בראשו את מה ששמע הרגע. הוא נזכר עוד פעם בכל החיים שלו. בפנים הלועגות של כל אדם ששמע את הערותיו ואת נסיונו לקבל תשומת לב. באנשים שדחו אותו ודיברו מאחורי גבו בידיעה שהוא יודע.במכות שרצה לתת לעצמו כשההבנה שהוא אינו מבין חדרה למוחו עוד פעם.. בכל האכזבות, בכל הרצון לדעת איך לכל הרוחות צריך לחיות…אין לו מה להפסיד.
"טוב" הוא רטן "אני לא מאמין שנהייתי כל כך טיפש, אבל אתה מוזמן ללמד אותי איך לחיות".
הרובוט צפצף עוד פעם.
"אדם רואה אנשים. אדם רוצה לדבר עם אנשים. אדם צריך לחשוב. אדם צריך לשתוק"
"לשתוק?"
"אדם רוצה לדבר עם אנשים. אדם אומר דבר. אנשים לא אוהבים לשמוע דבר. אנשים מדברים על אדם. לאדם אין אנשים. אדם צריך לחשוב על אנשים. אדם צריך לשתוק. אדם צריך להיות מה שהוא. אדם לא צריך לצעוק. אדם צריך להיות אמיתי"
ג'ון היה המום. "להיות אמיתי? אנשים לא אוהבים לשמוע..?"
הוא נזכר בכל ההערות שהשמיע כשמישהו אמר משהו. הערות ציניות, הערות מטופשות, הערות סתמיות..רק כדי שיסתכלו עליו. הוא לא הרגיש שאפשר אחרת, אבל כל השנים זה רק הזיק לו.
אולי כדאי לו להקשיב.
"ג'ון?"
ג'פרי עמד בפתח האולם בפרצוף חצי מבוהל וחצי משועשע "כל הלילה ישבת עם הדבר הזה? אתה רציני? עזוב אותו כבר, נמסור אותו להשמדה וזהו" "לא!" ג'ון השתדל לרסן את הכעס שגאה בו כלפי ג'פרי. הוא הזכיר לעצמו שג'פרי לא יודע מה קרה פה הלילה. "כלומר…חשבתי שאולי אפשר לתת לו תפקיד אחר, וביינתיים להעביר אותו לבדיקה. מנהל הייצור אמור להגיע היום, ובינתיים אני אשים אותו במחסן" הוא גלגל את הרובוט למחסן שהיה צמוד לאולם,והזכיר לעצמו את מה שאמר הרובוט.למרבה הבושה, הוא הרגיש כמו ילד. בתחום הזה, שבו איש לא ניסה לעזור לו, הוא אכן היה כזה.
זה יהיה קשה, אבל אולי, רק אולי, זה יצליח.
"אין לי כוח" פול טראוורס נכנס לאולם הרובוטים תוך כדי גרירת רגליים רעשנית " כמה? כמה אפשר? רובוטים ורובוטים כל הזמן, והמשכורת רק עוד שבועיים! ממה הם חושבים שאני אוכל עד אז?"
ג'ון כבר פתח את פיו לענות, אבל במקום זאת, לקח נשימה. מה הוא צריך להגיד..? נו כבר, מה?
"הממ..אני מבין אותך, פול. אני מניח שזה די קשה" לא בדיחות. לא ציניות. אוי, הלוואי שזה נורמאלי..
"תודה שאתה מקשיב, בן אדם" פול התרווח על הכיסא הקרוב במעט יותר הקלה "אבל בחיי, רק רובוטים כל היום.."
לקח לג'ון דקה להתאושש מההלם.
תודה????
במשך השבועיים הבאים ג'ון כמעט והאמין שהוא חולם. כמובן שמדי פעם הוא לא הצליח, משום שההערות והרצון לתשומת לב כבר נעשו חלק ממנו, אבל לאט, בהדרגה, הוא נעשה שקט יותר.מדי כמה ימים הוא היה מוציא את הרובוט, ושואל מה השלב הבא, אבל תמיד קיבל את אותה התשובה .
"אדם צריך זמן"
הוא הבין שכנראה זה לא מספיק, שהוא צריך להמשיך לנסות.
עם כל ההשפלה שבקבלת טיפול פסיכולוגי מרובוט…אולי זה באמת מצליח.

ג'ון הכין את עצמו לעוד לילה ללא שינה. בשבע וחצי בערב הוא נפרד מג'פרי, שלא הבין למה לכל הרוחות ג'ון מנסה בכוח להזכיר לו שילדיו הקטנים מחכים לו בבית. אם היה יודע, ללא ספק היה מתעלף מההלם.
ג'ון פתח את דלת המחסן וגלגל את הרובוט החוצה. הוא לחץ על אחד הכפתורים בגוף הרובוט והכניס אותו לפעולה.
"עשרים ושתיים" הוא לחש "כבר שבועיים שעשיתי מה שאמרת לי"
הרובוט הביט בו ושתק. ג'ון הבין שהוא צריך להמשיך לדבר.
"זה מוזר אבל..לכל הרוחות, אני חושב שצדקת! כלומר…אתה מבין. זה היה קשה למדוד כל דבר שאתה עושה, ולהרגיש שאתה מדבר שטויות, ולהכריח את עצמך לשתוק גם כשלא מסתכלים עליך אבל..טוב, אני חייב להודות: כמעט אף אחד לא מסתכל עלי מוזר!"
המבט בעיניו של הרובוט, כרגיל, לא מש מג'ון.
"אדם יודע לשתוק. אדם מדבר עם אנשים. אדם מוצא אנשים"
"מדבר איתם?" ג'ון התבלבל " אבל אמרת לי לחשוב, אמרת לי למדוד את מה שאני אומר.." הרובוט דיבר שוב. "אדם יודע לשתוק. אדם יודע לדבר. אדם מדבר עם אנשים. אדם מוצא אנשים. לאדם יש אנשים. לאדם יש סיבה."
ואז ג'ון הבין מה הרובוט מבקש.
"אתה רוצה שאנסה להתחבר איתם?" הוא היה בהלם "אני?"
"כן".
"אבל..אבל…חביבי, זה לא עובד ככה..אני…מה..לכל הרוחות..אוף!" ג'ון כבש את ראשו בידיו ושתק. הוא באמת הרגיש כמו ילד. ילד קטן שאפילו לגשת לבן אדם ולהיות חבר שלו הוא מפחד. הוא ניסה להבין מה כל כך מחריד אותו. הרי היה לו בחייו את אדוארד והיה לו גם את..גם את ויקה. אנשים שאהבו אותו. ויקה עזבה אותו, אבל אדוארד לא עזב מעולם, זה היה ג'ון שהתרחק ממנו, מוכה הלם וצער ממה שעבר עליו בחברה שבה ניסה לעבוד…
הוא פחד מהכאב.
הוא פחד לראות שוב את הלעג, את ההתרחקות, את הבוז. ויותר מהכול הוא פחד להתאכזב. לבטוח באדם שיהיה איתו רק בשביל הנימוס, או בשביל להשיג משהו. לא היה אדם שהוא יכל לאהוב. לא היה לו במי לבטוח.
"אדם רוצה אנשים. אדם בורח מאנשים. אדם רוצה למות בלי אנשים. אדם רוצה למות בלי סיבה. אדם צריך לעבוד בשביל אנשים. אדם צריך לעבוד בשביל סיבה"
ג'ון הקשיב בדממה. לא היה לו מה להפסיד. איש מעולם לא עזר לו להיות כמו כולם.
לו רק זה היה קל יותר..