לימונדה ורודה

היא יושבת בשולחן לצדך, מחליקה אגודל על אורך סלסולי המתכת בצד המחברת האדומה, ראשה נע מצד לצד. אתה מבחין באפה הזעיר מתכווץ, בגבינים הסקרניים עולים כלפי מעלה, בעצימת העיניים הרכה. מהופנט עד כדי תהייה אם עלייך לנסות ולספור את הריסים הארוכים שלה, אולי כך תדע אם אחד נפל וזה ייתן לך סיפור שלם לשקוע בו, שהביעה משאלה, שכל שרצתה היה אותך.
היא שולחת לעברך מבט, שמנער אותך מהתהיות, שמזכיר לך כמה מעורר רחמים אתה ואתה יכול להישבע שראית ניצני חיוך. אתה חושב לעצמך, מעניין איזה טעם יש לשפתיים שלה.
בטח טעם של לימונדה ורודה וחופש ונעורים וקיץ ומים אחרי ריצה ארוכה ומוזיקה ברכב ועוגיות.
עכשיו אתה מחייך וכשאתה מבחין בחיוך הטיפשי של עצמך, אתה מרצין פנים, אבל זה לא נשאר לאורך זמן רב, כי אתה מתחיל לתהות אם כל הדברים שאתה אוהב אותו הדבר, אם גם לה, כמו לעיתון השבת, יש דיו שנשאר על האצבעות אחרי שאתה נוגע בה. מעניין איך זה מרגיש לגעת בה.
המחשבות האלו מתנגנות בך כמו שיר דביק ועיקש, עד שיום אחד, היא מבקשת ממך שתעשה אותה מאושרת ואתה עושה. היא אומרת שהיא אוהבת ואתה אוהב. היא מרגישה נכונה.
ואז היא פוגעת וחותכת ועוקרת ותולשת והופכת סיוט קורם עור וגידים. הלב שלך נשבר.
היא יושבת בשולחן לצדך, כאילו שמעולם לא פגעה בך ורגליה עולות מעלה ומטה בקצב לא מוסבר. אתה חושב לעצמך שפעם היית משוכנע שמתנגן בה מזמור אהבה ואחרי שלמדת אותה, אתה יודע שאין זה שיר אהבה, מתנגן בה בלוז חייתי ופרוע ומחאתי והאוזניים שלך צורמות, כאילו הן מאזינות לה.
עצוב, אתה חושב, מחשבה אחרונה, איך משהו שאתה אוהב הופך למשהו שפעם אהבת.