רובוט מספר 22- חלק ג'

"היא לא חיפשה אותי אף פעם". ג'ון כבר לא ניסה לעצור את הדמעות "היא פשוט לא רצתה להבין. ואם היא תחפש, מה היא תמצא? סמרטוט"
הרובוט לא הזיז ממנו את עיניו המתכתיות.
"אדם רוצה אנשים".
ג'ון הרגיש מפורק "רציתי לחיות רק איתה, אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר. אבל הייתי צריך לדעת שזה מגיע לי, אני לא יכול, לא מסוגל, לחיות כמו כולם. חבל שהיתה לה אשליה שהיא תתגבר על זה"
הרובוט צפצף.
"שם האדם".
לרגע ג'ון לא הבין מה הוא רוצה ממנו, הרובוט דיבר שוב.
"שם האדם".
ואז הוא הבין
"ויקה. ויקטוריה הוקס".
הרובוט לא אמר דבר. ג'ון לא הבין איך הוא הגיע למצב כזה. כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, הוא יושב ליד רובוט מפותח וסרבן באמצע הלילה ובוכה על מה שהפסיד בחיים.
"עזוב את זה" הוא הופתע לשמוע צליל של חיבה בקולו כלפי הרובוט "אני לא באמת מבין מה גרם לך להיות חכם יותר מכל שאר הרובוטים, מחר בבוקר נחליט מה נעשה איתך, אולי ימצאו לך תפקיד חלופי. אני פשוט אמשיך בחיים, זה לא שיש לי דבר אחר לעשות. אבל תודה לך"
הוא פנה לקום וללכת, אבל הקול המתכתי לא הרפה ממנו
"לאדם יש סיבה"
ג'ון כבר לא ידע מה לענות לו.
"אתה לא מבין? אמרתי לך. היתה לי סיבה. היו לי אנשים. אבל החיים הראו לי שכל זה לא נכון. תראה את אדוארד, שכל כך אהבתי אותו. רק איתו יכולתי לדבר, והוא- הוא הצליח בחיים. נהיה מהנדס בכיר, תמיד יש לו מה לעשות. עקפתי אותו בכל המבחנים באוניברסיטה, אבל אהבו אותו. אף אחד לא ידע מה הוא מוצא בי. המוזר…"
משום מה, הוא הבין שהוא באמת רוצה לשמוע תשובה מהרובוט הזה.
"אדם חי. לאדם יש דבר נכון"
כאילו נכנס למכונת זמן, ג'ון לא יכל להמנע מלהיזכר.
"דבר נכון?.."

הבחור הצעיר שנכנס למפעל ביום הראיונות לתפקידי המהנדסים שכנע את כל יושבי חדר הקבלה שיצליח בראיון למרות שישב בלי להוציא הגה. הוא היה נאה מאוד ובעל גף ששידר חוזק וביטחון, וכך גם פניו השלוים אך קרים כקרח.איש לא שיער כמה מאמץ נדרש ממנו כדי לשמור על האדישות הזו. היה בו משהו שהראה על צלקת מהעבר שלא הרפתה ממנו, אך מבט קצר בפניו ובעיניו החכמות הראה כי הצליח הכול לאחר מכן. הוא הראה נוקשות וביטחון ביכולותיו. איש לא רצה להתווכח איתו, אפילו בלי לדעת מי הוא בכלל.
הוא נכנס לחדר הראיונות והתיישב מול המנהל .
"ברוך הבא" האיש המבוגר ולמוד הניסיון התרגל לא להתרגש מכל תדמית, מה גם שהוא היה חסון ונוקשה למדי, אם כי התבדח וצחק לא מעט. "שמך, בחור?"
"ג'ון הארווי אליאס"
"ובכן..אליאס..הו, אני רואה כאן קורות חיים נחמדים למדי יחסית לגיל עשרים וחמש.. תעודות הצטיינות בתחומים רבים מבית הספר, מצטיין המחזור במתמתיקה, סיום תואר בהצטיינות יתרה בפיזיקה, עבודה בחברת "ניו- לייף" במשך שנתיים..דובר שלוש שפות..אז אתה בעצם כבר מהנדס עם לא מעט ידע..אבל, אליאס היקר, יש דבר אחד שאני חייב לשאול.."מבטו הפך למעט יותר סקרני "חברת ניו-לייף שבה עבדת נחשבת אף היא לאחת החברות הטובות ביותר בתחום,בייחוד לאנשים כמוך. אני אשמח מאוד לדעת , אם תואיל בטובך לספק את סקרנותי החטטנית, מדוע, בעצם, עזבת את העבודה שם?"
ג'ון הרגיש שהוא מתחיל להחויר. כמה קיווה שלא יישאל על כך. "אה..אני..לא הסתדרתי כל כך עם המנהל שלי, אדוני. אני חושב שפשוט..פשוט לא עבדנו טוב יחד. עזבתי במטרה למצוא עבודה שתהלום את אישיותי."
המנהל הביט בו שוב במבט בוחן, ולאחר מכן חייך בשובבות "נו, אני חושבת שמצאת מקום נהדר. אני חושב שתסתדר פה, אתה נראה בחור טוב.ובכן, אני חושב שנמצא בקרוב תפקיד בשבילך. אני מניח שאתה יודע שמהחברה הזאת הדרך סלולה לחברות הגדולות ביותר שיש, עבור מי שמספיק טוב בתחומו כדי להגיע לשם. אני לא חושב שמשהו ימנע ממך להגיע לזה אם תתמיד בעבודה פה"
"אני שמח מאוד, אדוני, תודה רבה" .
כפי שצפו כל יושבי חדר הקבלה באותו יום, ג'ון התקבל לעבודה. התפקיד שקיבל מצא חן בעיניו במיוחד. כעבור מספר שבועות גילה שהתוכנות והשרטוטים איתם עבד היו ניתנים להבנה ביתר קלות בעזרת משפטים וסימנים שהכיר בשפה הספרדית, שאותה אהב מאוד.משום מה, איש מהעובדים לא שם לב לכך. במחשבה שניה, איזו סיבה היתה להם לשים לב? התפקיד גרם לו הנאה וסיפוק כבר בהתחלה, אבל הצלחתו מול העובדים לא השתנתה בהרבה. הוא ניסה להרשים אותם, להרים מעט את קולו, להצחיק, כפי שהיה מנסה בשנים קודמות, אבל כשראה את חוסר העניין שהפגינו- הוא עזב. לא היה לו כוח להתמודד עם כל זה שוב, והוא נתן לקור והאדישות לשלוט בו. הם מילאו את תפקידם היטב.
כעבור חודשיים ג'ון הגיע למשרד של המנהל שלו אחר הצהריים כדי לדבר איתו על כמה תקלות שקרו בעבודה. הוא שנא את עצמו על כך שהגיע לזה שוב, אבל לא ידע מי מלבד המנהל יוכל לומר לו איך להמנע שוב ושוב משמיעת המשפט "ג'ון, אני רוצה לעבוד קצת לבד..".עכשיו, אפילו האדישות לא עזרה לו. עצבני ומעט כועס, הוא עמד לדפוק בדלת, אבל נאלם דום למשמע קולו של המנהל, שדיבר בטלפון עם אדם לא מוכר. הוא כמעט התעלף כשהבין שהדברים שנאמרים ברורים לו היטב משום שנאמרו ב..ספרדית.
"כן, כן..זה יגיע אליך, זה יגיע..אל תדאג. לא, אף אחד לא חושד. בחייך, בן אדם, אתה לא מכיר אותי? תהיה רגוע, כבר המון זמן שלא בדקו את המסמכים, אתה יכול לחכות ובקרוב הכול יהיה אצלך…מה אתה שואל? אם הם מבינים? לא, אל תדאג, אף אחד במפעל הזה לא מבין ספרדית..אף אחד.." ג'ון היה מוכה הלם ופחד, לכן לקח לו מעט זמן לקלוט שהמנהל סיים את השיחה. הוא רצה לברוח, אבל כעבור שניה מצא את עצמו פנים מול פנים עם המנהל.
"מה אתה עושה כאן, אליאס? מצותת? מה שמעת?"
"אני..אני רציתי לדבר איתך , אדוני, ושמעתי שאתה עסוק אז..אז חיכיתי כאן"
"מה שמעת?"
"לא ממש הבנתי, אדוני..זו לא היתה שפה שאני מכיר.."
"אילו שפות למדת, אליאס? אל תשקר לי, בחור!"
"אה..למדתי איטלקית בתקופת התיכון ולאחרונה התעסקתי בשפה ה..צרפתית". המנהל שתק. ג'ון הרגיש שהוא נכנס לפאניקה. "הכול בסדר המנהל? אני מקווה שהעניינים בחברה מסתדרים היטב.."
המנהל האדים קלות, אבל חייך."הכול מסתדר היטב, בחור. אפילו יותר טוב ממה שחשבתי. למעשה, השיחה האחרונה עשתה אותי שמח במיוחד, אני חושב שהחברה תגרוף לא מעט רווחים החודש." הוא הישיר את מבטו לתוך עיניו של ג'ון " יש לי בקשה אישית ממך, הארווי.."
"זה ג'ון הארווי"
"לא חשוב. תשמע, חבר, היו המון אנשים שלא אהבו את מה שהם שמעו כאן. לפעמים אנשים חושבים שהם רק עושים טובה בכך שהם הורסים את עסקיו של מישהו אחר, הם אפילו לא מנסים לשער באילו דברים גדולים אני מתעסק עבור החברה. אז עצה אישית אליך, בחור…לא הכול אני יכול לגלות, אפילו לא לעובדים הטובים ביותר שיש לי. אל תחטט בכל דבר שתראה כאן"
ג'ון גמגם משהו לא ברור והלך, תוך שהוא מתאמץ בכוח להסתיר את בהלתו. הוא לא ידע למה, אבל ככל שעברו הדקות הוא הלך ונלחץ. הוא רצה להכות את עצמו. למה דווקא אצלו הכול מסתבך כל הזמן? ובכלל, ההסבר של המנהל נשמע משכנע…
אבל מה אם לא..?
הוא החליט להמשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום, אבל לפקוח עין על מה שקורה בחברה.
כעבור כמה ימים, ג'ון שם לב שחבריו לעבודה מתחילים להתיידד איתו. זה לא קרה מיד. בהתחלה הם רק אמרו שלום בנימוס, אחר כך סיפרו לו כמה בדיחות, הציעו לו לשבת לידם בזמן ההפסקה, וכעבור זמן קצר הם כבר היו חברים. ג'ון לא הבין איך זה קרה. הוא לא האמין- איך דווקא הוא זוכה במתנה כזאת? האם הוא שווה את זה? אהדתם של חבריו גרמה לו בהדרגה להבין, שהוא אכן שווה.
העובד שאיתו הכי הצליח להתיידד היה בחור בשם ג'ים טיילור, גבר חסון ושמח בן שלושים, שאף פעם אי אפשר היה לתפוס אותו בלי חיוך או בדיחה חדשה. ג'ים הראה נכונות אמיתית להתקרב אליו ולבטוח בו, וג'ון הרגיש שהוא זכה בדבר שלא היה ראוי לו. הוא היה מופתע ושמח מכל חיוך, מכל מכה חברית או בדיחה שכוונה אליו. הוא התרגל למציאות בה זה לא מגיע לו.
אבל למרות הכול, משהו הציק לו עדיין…
"אתה רואה?" אדוארד תמיד נשמע שמח כשיצרו קשר דרך הטלפון "אתה רואה שהצלחת? אמרתי לך- כל ה'אני מוזר', 'אני לא בסדר', הכול שטויות. אתה רואה שהם אוהבים אותך"
"כן, אבל.." ג'ון לא הבין למה הוא מתעקש לחפור ככה בעבר "אתה מבין, זה לא טבעי, כלומר, למה שמישהו ירצה את זה? עד עכשיו אף אחד לא ראה בי נושא לתשומת לב. ואני לא חשבתי שיש אנשים שאני יכול לאהוב"
"זה היה פעם ג'ון, הם טעו, ואתה טעית. כולם צריכים להתרגל לחברה, ולכולם זה קשה לפעמים. לך זה היה פשוט קשה יותר, אבל עכשיו הצלחת"
"ומה עם מה שהמנהל אמר? אני לא מצליח לבטוח בו, אני תמיד חושד שמשהו לא בסדר. כשלקחתי את העבודה ידעתי שזו מתנה ענקית למצוא אחת כזאת, אבל אני באמת לא יודע מה האדם הזה עושה מאחורי הגב של כולנו"
אדוארד לא נשמע מוטרד כלל "אבל לא מצאת ראיות" אמר בהגיון "זה הגיוני שהוא לא ירצה שיחטטו בהכול, יש מסמכים, עסקאות ומשימות שאם כל עובד יידע עליהן, זה יסכן את החברה. ואל תשכח שחלקים מהעבודה בתחום הזה, בייחוד בחברה כזו גדולה, נעשית עבור משרד הביטחון. אם המנהל היה מגלה דברים כאלה…לא היית רוצה שיהיה אדם כזה בעבודה"
ג'ון הרגיש מיואש. בשיחות עם החבר שלו, הוא היה הרבה יותר משוחרר ואנושי, ולא הרגיש נוקשה כלל וכלל. הוא לא הבין למה החשד לא מרפה ממנו.
"אדוארד, אני לא רוצה להיות תמים. כבר שמעתי על מקרים של כל מיני פשעים אצל מנהלי חברות,אני יודע שאיבדתי את העבודה הקודמת שלי בגלל שלמנהל נמאס שהחזקתי ממנו אדם מושחת, אבל אני לא יכול אחרת, אדוארד, לא יכול!"
אדוארד שתק כמה רגעים.
"אתה יודע מה? תפקח עין" הוא אמר " ההחלטה שלך להיות ישר והגון הצילה אנשים לא פעם, אני סומך עליך. אבל-" הוא נשמע תקיף- " תנסה גם להיות רגוע, לפחות קצת. לא, לא, אל תנסה להגיד לי שאתה לא יכול, ג'ון, אתה יכול וזה בסדר. ג'ון..תקשיב לי. אתה באמת אדם מיוחד. אתה ישר ועקבי, ואף פעם לא מתעקם בשביל תדמית יותר טובה.אני מאמין בכל ליבי שאם תגלה משהו לא ישר אתה תתקן אותו. אבל אתה צריך להירגע. לא הכול חייב להיות תמיד מושחת. תפקח עין, אבל תן לעצמך ליהנות מהעבודה ומהחברים. תן לעצמך לאהוב את החיים שבנית בהרבה מאמץ".
ג'ון ניסה להקשיב למה שאמר לו האדם שבו בטח יותר מכולם. הוא עדיין התקשה להוריד את הגנותיו מול העובדים, אבל לאט לאט הרגיש שהן פשוט נושרות ממנו. הוא הפך להיות יותר טבעי, התחיל להתמלא בשמחת חיים. הוא לא ידע האם אי פעם יצליח לסגור את הבור שפערה בו ויקה, ומעולם לא ניסה למצוא אהבה חדשה, אבל בטחונו העצמי עלה, והוא הרגיש, לראשונה בחייו, כמעט לגמרי רגיל בחברה כזאת.
עם ג'ים טיילור, כמובן, הוא הכי הצליח. הא מעולם לא התייחס לחבר הזה שלו כמובן מאליו. כל פעם היה שמח מחדש על כל שיחה איתו.
"אז למה אין לך מישהי, בעצם?" הוא הנשאל לא אחת על ידי ג'ים " אתה כבר בן עשרים ושש, לא הגיע הזמן שתהיה לך משפחה?"
"משפחה?" ג'ון בקושי השתמש בחייו במילה הזאת "אני לא חושב, ג'ים. אני לא בטוח שהגיע הזמן"
"למה? לא חסרות בחורות טובות שישמחו להיות איתך, יש לך תואר ועבודה, אתה כבר לגמרי מוכן לזה!"
ג'ון לא הרגיש שהוא יכול לספר לו מדוע אינו מוכן. הוא רצה לתת לו רמז, שיבין ויעזוב אותו, אבל לא רצה שהוא יידע.
"בוא נאמר, ג'ים, שאני לא רוצה כל אחת..ואת זו שאני כן רוצה אני לא חושב שזה הזמן להשיג.."הוא גמגם "אם בכלל.."
"למה לא?" ג'ים הראה התעניינות אמיתית "תשמע, אני לא יודע מה אתה מעדיף להסתיר ממני, וזו זכותך, אבל ממה שאני רואה, הייתי שמח אם היית מנסה למצוא אותה שוב. היא תמצא בחור ישר,מוכשר ומצליח, ותתחרט שהתעכבתם"
ג'ון זכר את השיחה הזאת, והפך בדבר בראשו במשך כמה שבועות. הוא לא רצה להתייעץ על כך עם איש. כעבור זמן מה עלתה בראשו המחשבה המפחידה אך המרוממת, שאולי, רק אולי, אם הוא ייסע לחפש את ויקה, היא תתחרט שעזבה אותו ותשתכנע שהוא ראוי לה. הוא החליט לקחת חופשה כעבור שבועיים, ולנסוע לעיר שבה גרו כדי למצוא את ויקה.
הוא לא הגיע לשם לעולם.
כעבור כמה ימים מהיום שהחליט לנסוע, הוא הגיע למשרד המנהל בשעת ערב מאוחרת כדי לטפל בבעיה מסוימת שנוצרה עם הפקדת המשכורת שלו בבנק.הוא ניגש לדלת, והתעכב שם לרגע כדי לסדר את חולצתו, כששמע שיחת טלפון שהקפיאה אותו.
"כן, כן" הוא שמע את קולו של המנהל "אל תדאג, אנחנו נעביר לכם הכול, אל תדאג, אף אחד לא חשד. לא, לא, גם לא אליאס המוזר הזה, אף אחד..אמרתי לך, דאגתי להכול. ג'ים עושה את עצמו חבר שלו, וגם כמה מהחבר'ה הפחות בכירים, אלה שעובדים איתנו…כן, כן, הבטחתי להם אחוזים..הם מסתובבים איתו כדי שהוא לא יחשוד, זה לא שהם כל כך נהנים מזה, הם עושים את זה רק בשביל הכסף שיקבלו אחר כך..אמרתי לו שלא יחטט, נראה שהוא מקשיב יפה מאוד.."
ג'ון התעשת ורץ בשקט החוצה מאולם המשרדים ומשם למעונות העובדים שבהם ישן. הוא התקשר בבהלה לאדוארד וסיפר לו הכול, הוא הרגיש שהוא בוכה, אבל הקיפאון והפחד לא נתנו לו להתמוטט עקב מה ששמע. אדוארד הודיע שייצא אליו מיד, למרות שהיה כבר מאוחר בערב, ושינסה לנשום עמוק ולא להילחץ.
מובן מאליו שהוא לא נרדם, ורק בקושי הצליח למנוע מעצמו לגשת למחסן שמתחת למעונות, להוציא חבל ולממש את מה שרצה לעשות כמה שנים לפני כן. אדוארד יצר איתו קשר כל עשרים דקות כדי לוודא שהכול בסדר, ותוך שעה הם נפגשו מחוץ למעונות.
ג'ון לא הרגיש כך מעולם. הוא נקרע בין הרצון לרוץ מיד למשטרה ולגלות הכול, לבין הרצון להמשיך לבכות בגלל מה ששמע על החברים שלו, שבעצם הוא באמת אהב. אדוארד עשה מאמצים עצומים כדי שחברו לא ישתגע. הוא שלח מהטלפון האישי של ג'ון מסר למנהל בו הוא מודיע בשמו של ג'ון שהוא חולה וייאלץ להיעדר מעט זמן מהעבודה, וסחב אותו איכשהו אליו הביתה.
למחרת בצהריים הם הגיעו לתחנת המשטרה וג'ון, במאמץ, סיפר את מה שנאמר לו בריאיון לפני שנה ואת מה ששמע את המנהל אומר לאדם בלתי ידוע בטלפון. הוא מסר את שמות האנשים שהתחברו איתו, ויחד איתם את שמו של ג'ים. הוא הרגיש מוכה, חנוק, הוא היה מפוחד,אבל למרות הכול הוא היה ישר, וידע שזה הדבר שעליו לעשות למרות הכול.
כעבור כמה ימים נודע לשני החברים שהמנהל, שנעצר מיד, עסק בהברחת מסמכים סודיים העוסקים בביטחון המדינה לשליחים של המדינה השכנה, תמורת תשלומים ענקיים. או בפשטות- ריגול. כל העובדים שהתחברו עם ג'ון נעצרו אף הם, פרט לאחד: ג'ים טיילור, שהתברר כי שמו האמיתי הוא חואן ריץ', אחד הפושעים המבוקשים ביותר בספרד, שעשה מאמצים עצומים כדי להסתוות מחוץ למדינה שלו שממנה ברח ולא להתגלות.
המשטרה דאגה לאבטח את ביתו של אדוארד, שבו שהה גם ג'ון, מחשש שג'ים יגלה מי מסר את שמו וינסה להתנקם.
כעבור כשבוע ,ג'ון יצא לקחת קצת אוויר בחצר שליד הבית השכן, שלידו לא היתה משטרה, ולנסות לחשוב. הוא לקח נשימה מאוויר הלילה, וכעבור שניה מצא את עצמו על הקרקע עם סכין צמודה לצווארו.
"אל תזוז, טיפש חטטן. אל תזוז או שהסכין הזו תפגוש מהר מאוד את הדם שלך"
ג'ון הפסיק להיאבק ולא זז. הוא מעולם לא למד הגנה עצמית, והדבר היחיד שיכל לעשות היה לשתוק ולקוות שהסיוט הזה ייגמר.
"תקשיב לי, ילד טיפש, ותקשיב לי טוב" האדם שתפס אותו נראה מטורף .אפילו בחושך, ג'ון זיהה את שמו של זה שאהב ככה. "אתה תלך עכשיו איתי, תלך רחוק מכאן, ולא תזוז ממני לשניה אם לא תרצה שהסכין הזאת תשסף אותך ואת החבר שלך. אני יודע טוב מאוד מי מסר את השם שלי, ועכשיו בגללך אני צריך לעזוב את כל מה שבניתי ולברוח. אני אקח אותך איתי, אדאג שתהיה במקום שבו לא תוכל לספר לאף אחד.כולם יחשבו שפגעת בעצמך או נחטפת, אבל אתה תהיה כבר במדינה אחרת תוך כמה שעות, ואם תתנגד- הדבר האחרון שתראה זה אותי צוחק עליך בזמן שתטבע בדם שלך. אני לא רוצה ללכלך את עצמי סתם ולהשאיר סימן איפה הייתי, לכן לא אהרוג אותך כאן, למרות שאם הייתי אתה, בכל מקרה הייתי מתאבד, יצור מושפל וחטטן..כל כך מושפל.."
הדבר הבא שג'ון זכר זה את האדם שהחזיק אותו נופל על הרצפה, קולות של ניידת משטרה, את אדוארד מנסה להרגיע אותו, ריצה לתוך הבניין, חבל, בכי וצעקות שהוא לא הצליח להבין מי בדיוק הוציא, אולי הוא, אולי אדוארד.. אבל זה הקול שלו..וג'ים..וחושך..חושך…