ילדים של פעם
ילדים, כולנו כאלה לפעמיים, למרות שהחברה מסביבנו תמיד מצפה מאיתנו להתנהג בהתאם.
כולם רוצים לעשות קצת שטויות, להתפרק מידי פעם.
אני דיי בטוחה שההורים שלי רוצים פתאום להתפרק, לצאת לאיזה בר, לצאת עם חברים ללא דאגות, אך יש להם תפקיד להיות הורים, אך עצם זה שהם הורים צריך לגרום להם להיות מנותקים לחלוטין? לא לצאת בכלל?
מאז שהם הורים הם וויתרו על הרבה דברים למעני ולמען אחיי, לעומת זאת גם אסרו עליי יותר דברים. לצאת עם חברות? ללכת למסיבות? לא בבית שלנו, תמיד להיות כמו רובוטים, ללכת לפי התכנון, יסודי, חטיבה, תיכון, צבא, אוניברסיטה, תואר ראשון, תואר שני, משפחה, הזדקנות.
חיים פעם אחת חייבים לנצל אותם! לטוס, לנסות דברים חדשים כל הזמן, לא לפחד תמיד לדעת להעז.
לדוגמה, תינוק בן חצי שנה, ממה הוא מתרגש? מכל דבר קטן שמרשרש הוא חווה פליאה. בכל יום תרשרש לידו מפתח, הוא ינסה הגיע אליו בכל הכוח וימשיך להתרגש.
עכשיו בחזרה לגילנו? כמה פעמים בשבוע אתם חויים חוויה של פליאה? תחושה של התלהבות מדברים קטנים? האם אתם רוצים להרגיש כמו התינוק?
תמיד עוברת לנו המחשבה בראש לחזור להיות ילדים, הילדים של פעם, של הילדות ללא דאגות.
לא הרבה. מערכת החינוך מדכאת אותנו, גורמת לנו להיות רובוטים ללא צורת חשיבה, או לחשוב מחוץ לקופסא, לקבל יחס מזלזל מהמורים תחושה שלא מעריכים אותך במקום שאתה נמצא בו שמונה שעות ביום כל השבוע.
תגובות (0)