אשת המוות (חלק 2)

האדס מכסה את גופה השמוט של פרספונה בגלימת המשי השחורה שלו ומרים אותה בזרועותיו. וודאי הכאב גרם לה להלם וכתוצאה מכך איבדה את הכרתה. הוא נשא אותה אל המפל. הוא נאנח למראה המים שזרמו מטה על מימדו מקצה העולם. הם היו שונים כל כך ממי הסטיקס. הם דמו יותר לאכרון, אך האכרון לא בהק כל כך בצבעי טורקיז. הוא נכנס אל המים בעודו אוחז בגופה, מצמיד אותה אליו. הזרם ניראה חזק, אך למעשה היה נעים וקריר ורגוע כל כך.
הוא עוצר כאשר גובה המים מגיע אל מותניו ומוריד את האלה הפצועה ועטופת הגלימה אל המים שנצבעים שחור סביבה, אך השחור זורם משם במהירות. הוא ממלא את כף ידו הקעורה במים הקרירים ושוטף את פניה. הוא מביט בפצעיה מחלימים ובעורה המתקלף והמעוות חוזר לקדמותו. חלק, ויפה וחסר פגמים, כהה משעות ארוכות בשמש. שיערה הגלי והשופע שחומצן ללבן במי הסטיקס מקבל בחזרה את צבעו האדום כיין.
"אלה מטורפת," הוא ממלמל ספק לעצמו ספק לה.
"ומי היא האורחת שלנו?" קול נשמע מאחוריו. הוא לא מסתובב אליה. אין לו צורך בכך. הוא יודע שלעולם אין בפיה בשורות טובות וכדרך קבע היא בוחרת ברגעים הכי פחות נוחים בשביל לגשת אליו.
" מה את צריכה, מגארה?" הוא שואל, לא מסיר את מבטו מהאלה שבידיו. שיערה יפה כל כך במים האלה. הוא מביט בידו לרגע אחד חטוף וחושב לעצמו שבהחלט עבר זמן מה מאז ראה את אור השמש.
"לדעת מי היא, ומה מעשיה בשאול. היא חיה, ואין זה מקום לאנשים חיים," מגארה משיבה לו. היא מתקרבת מעט אל המים, אך לא מעזה להיכנס.
האדס שוטף את פני האלה שלפניו פעם נוספת, מסלק ממנה את כל שאריות מי הסטיקס. "איני יודע בעצמי, אך ממילא אין זה עיניינך. יש לך עבודה לעשות בטארטרוס. אני משוכנע שאחיותיך יעדיפו להיעזר בך על פני לעשות הכל בעצמן."
מגארה עומדת מספר רגעים בדממה בציפיה שהוא יגיד דבר מה נוסף, אך הוא שותק. "כרצונך, מלכי."
————————————————————
"כיצד?!" צעקתה של דמטר מהדהדת בין קירות מקדש האולימפוס. יתר האלים התחבאו במעונותיהם בידיעה שעדיף לא להיתקל בה בשעת זעם. פניה אדומים וידיה המאוגרפות רועדות. היא אוחזת אגרטל חרסינה לבן ומשליכה אותו על הענק בעל מאה הידיים שעומד מולה. נימפת היער שעומדת לידו מכווצת את פניה בעוד האגרטל מתנפץ על הקיר. "כיצד היא ברחה?! כיצד נתת לכך לקרות?! יש לך מאה ידיים, חמום מוח שכמוך! בשביל לתפוס מישהי צנומה כמו ביתי צריך רק אחת! והיכן היית את?!" היא פונה אל הנימפה, "מדוע את לא עצרת בעדה?!"
השניים עומדים מולה ובדממה מוחלטת, מפחדים אפילו לנשום באופן סדיר.
"אתם תשלמו על זה! שניכם!" דמטר צועקת ומרימה בידיה את חצאית שמלתה הזהובה וחולפת על פניהם בצעדים מהירים ורועמים. רוחות קרות וחזקות סובבות אותה. היא מתנשפת. ליבה פועם חזק כל כך שהיא מרגישה שהוא עוד יפרוץ החוצה מגופה. היא ידעה שלסמוך על ענק חמום מוח ונימפה טיפשה יהיה טעות, אז מדוע נתנה לזאוס לשכנע אותה לעשות כן? מדוע היא ממשיכה לתת לו לקבוע עבורה כיצד לנהוג בביתה שלה? היא אומנם באה מזרעו, אך היא אינה שלו. דמטר לא תיתן לו לקחת אותה. לא לזאוס ולא לאף אל אחר.
היא פוסעת דרך אולם המקדש וסנדליה משמיעים קול נקישה רועם. הוא ניגשת לדלת חדרם של זאוס והרה ומטיחה בה את אגרופה עד שהדלת נפערה ומולה ניצב מלך האלים.
זאוס היה הצעיר מבין שלושת הבנים של קרונוס, אך ניראה המבוגר ביותר. שיערו וזקנו איבדו את צבעם לאחר המלחמה הגדולה. הוא היה אל גאה ומלך גאה אף יותר. הוא אהב לספר לאלים הצעירים יותר כיצד הוכתר בכתר עלי הזהב של האולימפוס לאחר המלחמה בגאווה, ותמיד אמר שהוכתר בגלל פעולותיו ההירואיות במלחמה, אך בסתר כולם ידעו שהסיבה האמיתית לכך שהוכתר להיות מלך היה כי זכה בכתה בהגרלה. איש לא אמר זאת מפורשות לפניו, למרות זאת.
"היכן היא?" דמטר צעקה. "היכן פרספונה שלי?"
זאוס, שלא ניראה מופתע מהכעס שהיא מתיחה בו, רק משך הכתפיו. "אנני יודע. פרספונה אינה נוהגת לתת לי דין וחשבון בכל הנוגע לטיולים שלה על הארץ."
"היא נעלמה, זאוס! איש אינו ראה אותה מזה כמה שעות! היא ברחה ללא רשותי וכעת נראה שאינה נמצאת בשום מקום!" דמטר רוקעת ברגלה על רצפת השיש חזק כל כך שלרגע חטוף, זאוס חושב שתשבור אותה.
"גם אני איני יודע היכן היא נמצאת, דמטר," זאוס משיב כמעט בלחש. הוא לא רןצה להכעיס אותה יותר מכך. רק השד יודע למה האלה הזאת מסוגלת ברגעים של כעס ותסכול. אם יכעיס אותה יותר, היא עוד עלולה להפנות את זעמה לבני האדם. "הינך יודעת, שאילו הייתי יודע היכן ביתנו נמצאת, הייתי אומר לך זאת. לא ארצה להשאיר אם דואגת לגורל ילדיה."
"אני ראיתי אותה," קול אחר נשמע מאחוריהם. קול מעט חושש, אך בהיר ועוצמתי למרות זאת.
דמטר מסתובבת בתנועה חדה ומפנה את גבה אל אבי ביתה. הליוס ניצב מולה, זוהר כרגיל אך לא מעז להישיר מבט אל האלה הזועמת. "ראיתי אותה לפנות הערב. ממש רגע לפני השקיעה."
"אל תתמהמה, הליוס! תאמר לי היכן ביתי בזה הרגע!" דורשת דמטר.
"ראיתי אותה ליד נהר הסטיקס. היא ירדה אל אחיך, האדס."
——————————————————————
האדס מעשה את רקותיו. כישות כמעט כל-יכולה, הוא אמור להיות חסין לכאבי ראש, אך בכל זאת הוא מוצא את עצמו בסבל בלתי פוסק. אילו הרמס לא היה כה מציק, וודאי היה שולח אותו אחר תרופה, אך להתמודד עם אחיינו תמיד גרם ליותר כאב מאשר הקלה.
"לא ידעתי שהיא אלה," קול דקיק אומר, שובב ומתנצל בו זמנית. "לא הייתי מנסה להרוג אותה אילו ידעתי."
הוא מביט למטה. האלה-ילדה סטיקס מביטה מעלה אליו בעיניים גדולות ונוזליות ושפה תחתונה רועדת. "אינני כועס עלייך," הוא אומר, "פעלת בדיוק בצורה בה היית צריכה לפעול."
"אני יודעת," היא אומרת לו בנימה מתנשאת, אך הוא לא מפספס את הדרך בה כתפי הילדה נשמטות. היא מתקרבת אליו ומאגרפת את כפות ידיה בגלימה החדשה שלבש, לאחר שהקודמת נרטבה כולה במי הסטיקס והמפל. " היא יפה."
פרספונה שוכבת במיטתו, מכורבלת תחת שמיכתו וישנה עמוקות. נשימותיה הכבדות והבעת פניה השלווה מעלות חיוך על שפתיו והוא מודה, "היא בהחלט יפה."
סטיקס מושכת בגלימתו, נושכת את שפתה. אין לו פנאי לפנק אותה כעת, אך היא עדיין מאמינה שהוא כועס עליה. הוא כורע על ברך לפניה ומכופף מעט את ראשו מספיק בשביל שתוכל לכרוך את ידיה סביב צווארו ומרים אותה, מאזן את הילדה הקטנה בקלות על מותנו.
"תתלווי אליי בסיור בגבולות המימד," הוא פוקד, "לא הייתה צריכה להיות לה האפשרות להיכנס הנה מלכתחילה."
היא מניחה את ראשה על כתפו ותוחבת את אגודלה לפיה, "אם אני חייבת."
"את חייבת," הוא אומר ומחייך מאחר והיא לא יכולה לראות את פניו.
היא נרדמת עוד בעודו בחצי הדרך. "הקטה," הוא נאנח בהגיעו.
"מסכנה קטנטונת," קולה חסר הגוף של אלת הכישופים ומיטב הדברים נטולי הטוב אומר. היא מחליקה החוצה מן החושך ומושכת את סטיקס מזרועותיו של האדס. "היא דאגה כל כך שתכעס עליה שהתישה את עצמה."
"מדוע לי לכעוס עליה," האדס שואל, "אם את היית זו שפגמה בחוצץ ואפשרת לאלה מטורפת לעבור דרכו?"
הקטה מחייכת חיוך רחב, מרושע ולא מתנצל. "הבת של דמטר יפייפיה, הלא כן?"
"הבת של דמטר," האדס חוזר על מילותיה, גוש כבד נוצר בבטנו. "עליי להשיב אותה לביתה לפני שאחותי תהרוג אותי."
"אל תהיה טיפש," הקטה מפצירה בו בעודה מזיזה את סטיקס הרדומה לתנוחה נוחה יותר בזרועותיה. "העלמה באה אליך למקלט, איך תוכל לסרב לה? מעולם לא דרשת אכזריות כסימן היכר, עדיף לא להתחיל עכשיו."
האדס מזעיף אליה את פניו, "אולי עדיף שלא תדחפי את אפך למקומות שהוא לא שייך אליהם, לפני שאגרש אותך מהמימד שלי ואשאיר אותך לרחמיהם של אחיי."
"חיוכה של הקטה מתרכך והיא עולה על קצות אצבעותיה ונושקת ללחיו. "מעולם לא דרשת אכזריות כסימן היכר עד היום, המלך האדס, עדיף שלא להתחיל עכשיו."
היא נעלמת שוב בין הצללים והוא מכריח את עצמו להזעיף פנים שנית, רק למקרה שהיא עדיין רואה אותו, אך הוא לא מפיל איש בפח. לבטח שלא את עצמו.
החוצץ נשחק עד דק במקומות תעסוקתה של הקטה, והוא הכין את עצמו לעבודה המעייפת של לתקן זאת. כל תפר ברקמת המציאות המפרידה בין שני העולמות חייב להיות קטן ומושלם, ותפירה היא לא תחום ההתמחות שלו. זה עומד לקחת את שארית הלילה.
————————————————
הוא בדיוק תפר את התפר האחרון כששמע משק כנפיים לידו וחש בנוכחות לצידו. ישנו רק אל אחד, מלבד ביתה של דמטר, מסתבר, שיכול להיכנס ולצאת מן המימד ללא רשותו של האדס. "הרמס," הוא מברך, " יש בידיך הודעה בשבילי?"
"דמטר צועדת בשביל המלחמה," הוא משיב לו, "היא דורשת את חזרת ביתה."
האדס צועד לאחור להתפעל מעבודתו. לא יפה, אך פונקציונלית, "כתמיד, אם ברצונה של דמטר לשוחח עימי, היא מוזמנת לבוא אל ביתי ולעשות כן."
"היא חסרת כוח במימד שלך," הרמס אומר, משלב את ידיו, "היא לעולם לא תחשוף את עצמה כך. היא לא תבוא."
"אם כך, אין דבר שביכולתי לעשות עבורה," האדס עונה ומתחיל בדרכו חזרה אל מקדשו. הרמס ממהר להדביק את צעדיו.
"היא עלולה להיות אויבת מסוכנת, דודי היקר."
"כאילו שאיני יודע זאת," הוא גוער בהרמס. "בכל פעם שמישהו מכם שם גבוה על ההר מעורר את זעמה היא מרעיבה עיר נוספת, ובכך, באופן אירוני להחריד מעבידה אותי למוות."
"פרספונה אינה שייכת לכאן," הרמס מתווכח, "תן לדמטר לקחת אותה בחזרה."
האדס לא שואל מדוע אכפת להרמס כל כך מזה, כאשר הוא בקושי נותן את דעתו בדברים אחרים. הוא בפסק שיאהב את התשובה.
"פרספונה חצתה את הסטיקס. היא מוזמנת להישאר כל זמן שתרצה."
הרמס נועץ בו עיני עגל. עיניו כהות ושונות כל כך מעיניו של האדס. "אתה תתחרט על כך שעמדת נגדה," הוא מזהיר פעם אחת אחרונה ומתעופף מעלה ומחוץ לשאול.
האדס מעשה את גשר אפו. הוא מרגיש את כאב הראש מגיע.