משל העורבים והיונה

•זה המשל הראשון שלי אי פעם שאני כותב אז… רחמים?•

מספרים על יער קטן שבו מקננים על עץ עורבים.
באותו היום ישבו על ענף העץ כעשרים עורבים, כל אחד שחור יותר מהשני, כך שנוצר מסך של שכול.
בעץ אחר, לא רחוק משם, קיננו יונים.
היונים המבוגרות אסרו על הצעירים להרחיק מעוף מהעץ שלהם – פן ייפגעו מטורפים.
גם באותו היום ההוא החליטה להרחיק לכת היונה הקטנה ביותר.
לובנהּ היה כלובן השלג הצחור כשהוא יורד בהרים.
היא עופפה בשקט לעבר העץ שעליו ישבו העורבים ששרו בקקופוניה את כל אשר על ליבם.
כאשר באה היונה רצתה לשיר איתם, ולכן שרה.
העורבים הביטו בה במבט כעוס.
"מי את?" שאל אחד מהם.
"אני יונה," ענתה.
"מה זה יונה?" שאל אחר.
"יונה זה ציפור," היא ענתה.
"אנחנו ציפורים. את לא ציפור. את אומנם נראית כמו אחת, אבל את לא ציפור," התעקש אחר.
"אני כן ציפור, פשוט מזן אחר," היא הסבירה.
"אינך ציפור, ואת שרה בצורה שמחליאה אותנו," הסביר אחר, "הסתלקי מכאן. אינך ציפור אמיתית."
היונה נעלבה ועופפה קצת, עד שמצאה גור של עורבים.
"שלום, גור," היא אמרה.
העורב הצעיר רק ענה לה ב :"קרע קרע."
היונה שרה לו שיר ערש קצר, אבל אז, כאשר העורבים זיהו את המעשה, הם עופפו אליה כמו מסך שחור עצום, ותקפו את היונה על פגיעה בגוזל.