לזכור וגם לשכוח

אני מתגעגעת אלייך. את כל כך חסרה לי שפתחתי קובץ בוורד והמשפט הראשון שכתבתי הוא "אני מתגעגעת אלייך". בלי שום דימויים, בלי שום ציורי מילים ובלי שום צלילים בראש. כל כך מתגעגעת שכתבתי את זה פשוט ככה בלי לדעת מה יגיע בהמשך, בלי לדעת מה תהיה המילה האחרונה שאכתוב, כי אני כבר לא ממש יודעת מה אני רוצה להגיד עלייך. אני יודעת שאני אוהבת אותך, זה בטוח. ואני גם יודעת שאני מתגעגעת אלייך, אז כתבתי את זה. עד לפני כמה ימים חשבתי שאת כבר לא כל כך חסרה לי, חשבתי שהתגברתי כי הכרתי מישהי שאני מקווה שלא אוהב כמוך, אבל אולי היא יכולה לתת לי חלק ממה שאת נתת בדרכה שלה. גם היא יודעת הרבה, רק דברים קצת שונים. גם היא חמה ואוהבת, רק מראה את זה קצת אחרת. לפעמים אני מפחדת שאתאהב גם בה ואז הסיפור יחזור על עצמו.. אני, מורה לפיתוח קול וכמה שירים שאולי בפעם השנייה יהיו קצת פחות אופטימיים וטהורים. אני לא חושבת שזה יקרה אבל זה לפעמים מרגיש שכשהתאהבתי בך התאהבתי גם במוזיקה ובפיתוח קול, אז קשה לי שלא להרגיש קצת ממה שהרגשתי אלייך כשאני הולכת לשיעורי פיתוח קול. לפעמים היא עושה דברים שמזכירים לי אותך, כמו הפעם ההיא שהיא רצתה שאשים יד על המותן שלה וארגיש איך היא מתרחבת יחד עם הסרעפת ולא יכולתי שלא לחשוב על הפעם ההיא שאת נתת לי להרגיש את הנשימות שלך ואני קפאתי במקום ועברה בי צמרמורת אלוהית ולרגע יכולתי להאמין שכל זה היה חלום אבל זה לא. מאז שעזבתי אותך לא נפגשנו חוץ מהופעה ואיזושהי מסיבה אחת.. השתדלתי לא לחשוב עלייך יותר מדי. כלומר, כשהתגעגעתי התגעגעתי וגם בכיתי ולא התכחשתי לזה אבל לא הצלחתי לכתוב ולא היה לי יותר מדי מה להגיד. משהו בי מנע ממני להתעמק בזה יותר מדי וגרם לי לרצות להתקדם אבל עכשיו אני מבולבלת. המורה החדשה מקסימה, היא מקצועית מאוד והיא חמה ואוהבת. היא מאוד מצחיקה והיא מאוד הקלה עלי באופן כנראה לא ממש מודע אבל משמעותי כשהיה לי קשה להגיע לשיעור פיתוח קול שאת לא נמצאת בו, באמת, אבל היא גם מבלבלת. היא מאוד מאמינה בי, היא רואה בי המון פוטנציאל ואומרת שאגיע מאוד רחוק. גם את אמרת, אבל היא מזכירה את זה כל הזמן ומתלהבת מזה כל כך כאילו זה משהו כל כך פלאי ועל טבעי וזה גורם לי להרגיש רע.. זה אולי נשמע מוזר שזה גורם לי להרגיש רע אבל זה פשוט מכאיב לי, זה מרגיש לי לא נכון להאמין לזה, זה גורם לדברים בתוכי להשתולל ואיך מסבירים את זה? מי לא רוצה שיחמיאו לו? טוב.. כנראה שאני. אולי להאמין לזה מרגיש לי כמו לשכוח אותך ואת כל מה שעשית בשבילי, להאמין שהגעתי לאן שהגעתי לבד ולא כי נתת לי כל כך הרבה. ואת יודעת? אני לא באמת רוצה לשכוח אותך, אבל אני כן רוצה להמשיך הלאה. יותר מזה- אני מפחדת לשכוח אותך, אני מפחדת שכשאשכח אותך אשכח את עצמי ואקח את הכל כמובן מאליו אבל שום דבר לא מובן מאליו. לפחות לא בעולם המופלא שאת פתחת בפניי. אז איך אני מתגברת עלייך בלי לשכוח אותך? תמיד ידעת מה להגיד אבל את זה אני לא בטוחה אם אני יכולה לשאול..