החיים שאחרי-פרק 1

פרק 1-הומור:
השנה 3032, שנתיים לאחר המפץ הגדול. היום גיליתי דבר מה מוזר ביותר, בגלגול הקודם הייתי בן אדם! כן כן, בן אדם. אחד מאותם יצורים מוזרים בעלי גפיים וגבות. אותם "אנשים" חסרי עומק ותוכן. עדיף להיות גורד'ל! חשבתי לעצמי בעודי מתהלך בין המערות של חבריי הצבעוניים. אני שמח על היכולת שלי להביט בחוריהם של חבריי ולדעת את רחשי ליבם, אני שמח על היכולת שלי לעזור להם. את כל המחשבות הללו חשבתי בשעה שצעדתי בין ההריסות, הגעתי למוזיאון מימי בני האדם.
בסך הכל בן 82 הייתי בבואי לעולם. "הבוגרון של גורד'לון" כינו אותי. הייתי מאוד בוגר לגילי, בהתחשב בעובדה שבעולמנו נולדים זקנים ומתים צעירים. בגיל 78 כבר ידעתי לכתוב. הייתי מושלם, ככל הגורד'לים. הכל בעולם הזה מושלם, טכני, משעמם. שלא כפי שהיה אצל בני האדם, שעולמם נהרס בשל צביעות ותאוות בצע.

חלפו 5 שנים מהפעם הראשונה שחשבתי לעומק. אני כבר בן 68. לפני מספר רגעים קראתי את מחשבותיי. כיום, בעודי צעיר יותר, השקפת העולם שלי שונה. אני חושב שאני רוצה להיות בן אדם, אחד שטועה, שלומד, שחוקר. אחד שמחפש את התשובות הנסתרות, את משמעות חיי הנצח העלובים שלי.
הכל נהיה מוזר פתאום, תהיתי, מה יעודי אחרי הכל? מה אני אמור לעשות בעולם המושלם הזה?
"והתשובה לשאלות, בתוכך היא מסתתרת". היום מצאתי את התשובה, סביר להניח.
היום בבוקר, שעת הנץ החמה לערך יצאתי לצעוד בין שכונת "הגולפינגר", שוב אותן הריסות מימי בני האדם השמורות בתוך מוזיאון, חשתי בגירוי מוזר. מיד הבחנתי כי היה כתוב על כף ידי:"בוא אל האור". מה זה אומר? שאלתי את עצמי. אני לא מאמין! שאלתי! לא ידעתי את התשובה! זוהי תחושה כה נעימה להשתמש בראש, לחשוב, בצורה נאורה. אני חושב שקוראים לזה סקרנות. משום שסקרתי את הסביבה ולא מצאתי את התשובה לשאלה. נזכרתי כי קראתי על כך במחקר באבן החדשות בבוקר.

אני גורד'ל סגול ואני גאה בכך. אינני צריך בטובת האחרים. חלפו שלושה ימים מאותו היום בגולפינגר, הסקרנות ההיא הסבורה בקרב המדענים כתחושה קלוקלת עדיין מלווה אותי, אך בצירוף מגן דוד משונה על כף ידי. על פי הידיעון במוחי, מגן דוד הוא הסימן על הדגל הישראלי מלפני 2000 שנה לערך. אני חייב לחזור לשם!
אכלתי ארוחת בוקר, 20 דיסקים צרובים, אינני אוהב את אותם מאכלים קדומים. כולם רוכשים אותם במעדניה שבסמוך למערתי. מי שמע על גושים דמויי צעצוע המלווים בנוזל? "קורנפלקס עם חלב" מעורר בחילה.

יצאתי לגולפינגר. כאשר עמדתי מולו הסימן שבכף ידי החל לזהור. "בוא אל האור?" יש אור במנהרה שבקצה האתר! הגעתי למערה ההיא כהרף עין. משהו בתוכי חש צורך להיכנס, ונכנסתי.

ארגזים, המכשיר המשונה ההוא "אייפון", זה רק מה שראיתי שם.
לפתע שמעתי קול, הבטתי אל עבר מקום הימצאו ונגלתה לעברי "עין", האיבר הקדום, מעין חור של בני האדם. חורים יותר נחוצים לדעתי, הם אף מונעים שיעמום יתר, אנו לא לומדים עליהם בשיעורי מדעים בבית הספר. "מי שם?" אמרתי בפתאומיות מבוהלת.

היא יצאה משם! צווחה קלה נשמעה ולאחר מכן הבטתי בה. "אישה?! אני לא מאמין! מי את? המין שלכם אינו נכחד?" נראה כי היא עדיין הייתה בהלם, אך כעבור זמן מה פלטה בקול חלוש "אני מיכל, מי אתה? או נכון לומר מה אתה? כיצד הגעתי לכאן?". "אני חש צורך להסביר לך בייחוד מפני שלמיטב ידיעתי את במצב של מחיקת זיכרון" אמרתי, "את אישה. בני האדם נכחדו לפני שנתיים, עולמכם נחרב עקב שחיתות ותאוות בצע. אני גורד'ל, אנחנו התפתחות של המין שלכם. אנו מקבלים את צבענו מערבוב של צבעי ההורים, אשר הם צבעי היסוד." היה ניתן להבחין בהבדל הגדלים, הגורד'לים בגודל של חצי אצבע של בני האדם. היא הרימה אותי על מה שהיה מכונה בעבר, כף היד.
קול מוזר נשמע מפיה של האישה. "חחח…". "מה זה היה?" שאלתי בפליאה. "בסך הכל צחקתי, מה כל כך מפתיע?" מאז יום היוולדי לא שמעתי מין מילה שכזאת, "לצחוק". "מה זה לצחוק?" פניתי אליה חרישית, הרגשתי שהשיחה הייתה כמין משחק פינג פונג עוצמתי במיוחד. "בוא והראה לך", מיכל הייתה מאוד מופתעת, אך חיוכה השרה בי רוגע מופלא.

מיכל הראתה לי תמונה באחד הספרים הישנים שהיו במקום. בתמונה נראה אדם ממין זכר מאופר. התמונה עוררה בי תחושה משונה. "אני חושב שאני לא מרגיש טוב" אמרתי לה, לא הבנתי מה קורה. לאחר שהבטתי בתמונה מספר שניות, פלטתי קול דומה לשלה. "מה זה?" שאלתי.
"זהו צחוק! לך והפץ אותו לכל בני מינך וכך תביא אושר ושמחה לעולם החדש".

אני רוצה להפיץ את אותו הומור. החלטתי בגאווה. מיכל כמובן, שהייתה מחוסרת דיור, הוזמנה לגור עימי, ואני יצאתי להגשים את יעודי שהתגלה זה עתה.
להפיץ לכל עולם גורד'לון…את ההומור!