צלילי המוסיקה – פרק ה'

כבר שלושה שבועות שאני הולך ל-א.א. והחיים שלי נהיו סבבה לגמרי. אם היו שואלים אותי לפני חודש למשל האם אצליח אי פעם לחזור לעבוד על אלבום משלי, האם אחזור לעבודה מסודרת שהולכים אליה כל יום ומקבלים שכר נורמלי והכי חשוב האם אוכל להיות שם בשביל האור שלי, הייתי מתפוצץ מצחוק, אבל זה קרה. החיים שלי התחילו לקבל צורה מחדש, הבית שלנו עלה על המסלול שוב. אני לוקח את אור בבוקר לגן , מגיע בזמן וכנ"ל אחר הצהריים. אפילו מספיק ללכת אתה לקלינאית תקשורת פעמיים בשבוע. שלוש פעמים בשבוע אני נפגש עם המפיק המוסיקלי באולפן הקלטות כדי לקדם את הפרויקט שלי. אני לא יכול להגיד שאני לא מרגיש לפעמים, שכל זה קצת גדול עלי ואני צריך לטעום איזו בירה או להחליק לגרוני איזה כוסית וודקה שתקהה את הפחד והשיתוק אבל כמו שהצורך הזה מתעורר כך הוא גווע ברגע שאני נזכר בחיים בחודשים האחרונים של חיי.
והכל בזכות שירה, המנחה של קבוצת ה-א.א. איתם אני נפגש פעם בשבוע, בימי שלישי בערב. היא כזאת מלאך, קשובה, יודעת מתי לתת עצה וגם מתי לא והעצות שלה ממש טובות כאילו איך זה שלא חשבתי על הדברים בעצמי קודם. היא גם תמיד רגועה כזאת ולא מתעצבנת ויש לה זמן בשבילי. למען האמת היא גם נראית לא רע בכלל אז לפעמים אני קצת בוהה בה כשחברים לקבוצה מדברים, אני קצת מתנתק ומתמקד רק בה. יכולתי לכתוב תקליט שלם מלא בשירים רק עליה. אפילו חיפשתי אותה בפייסבוק כדי לגלות עליה קצת יותר ממה שאני כבר יודע, כן זה קצת קריפי אבל כולם עושים את זה. גיליתי שהיא נשואה ויש לה שני ילדים, האמת קצת יותר גדולים ממה שחשבתי, מה שאומר שהיא צריכה להיות גדולה ממני באיזה כמה שנים. ראיתי גם תמונות שלה שם מטיולים ועם חברות והיא נראית בהן ממש יפה. היא ממש שונה מרותם חרוצה ומתקתקת דברים הלוואי שגם רותם הייתה יכולה להיות יעילה כזאת וחיננית ויפה.
לפעמים אני מרגיש רגשות אשמה על זה שאני כאילו חושב על שירה במקום לחשוב על רותם ועל המצב שלה ועל איך אני עוזר לה להשתפר, אבל אני חושב שרותם תצליח להשתחרר מהכבלים שלה רק כשהיא תחליט שהיא רוצה שזה יקרה ובינתיים היא כנראה לא רוצה. ואני יכול לקחת על עצמי עוד משימות בבית ועוד עבודה אבל אני יודע היום שגם ליכולת שלי יש גבול ואם פעם יכולתי לעבוד 24/7, היום אני קצת יותר עייף ויותר קשה לי לעשות את זה. האמת, אני גם לא רוצה למתוח את הגבולות שלי יותר מדי. ראיתי כבר לאן זה יכול להוביל אותי.
והיה גם את הקטע הזה שקרה לפני איזה שלושה ימים. נתקלתי בשירה במקרה ליד אולפן ההקלטות בתל אביב, היה לה תור במרפאת שיניים ליד, כשראיתי אותה הרגשתי כאילו הבטן שלי התמלאה בפרפרים, והיא חייכה אליי והייתה ממש נעימה כזאת כמו שאני מכיר אותה מהמפגשים שלנו. אם הייתי יכול הייתי מזמין אותה לאיזו מסעדה או אפילו סתם לשבת בים. אבל זה אסור כלומר אם היא לא מרשה לנו לצאת עם אנשים אחרים מה זה אומר לגביה – מנחת הקבוצה. ומה עם רותם ועם בעלה אני בכלל לא יודע מה היא מרגישה כלפיי.

לפני כשבועיים אורן קיבל הצעה לעבור לעבוד בעמק הסיליקון. החברה בה עבד התרחבה וקלטה כוח אדם נוסף, כדי להטמיע מערכת חדשה שמתאימה לכוח עבודה גדול יותר נדרש עובד מצטיין שיסע לחול ילמד שם כל מה שצריך במשך שנתיים ויחזור ללמד את כלל העובדים. הדילמה הייתה האם כולנו ניסע כמשפחה לשליחות של שנתיים במהלכן אאלץ לסגור את הקליניקה שלי, לא אוכל לעבוד ובנוסף אאלץ להיפרד מהקבוצה שאני מנחה.
קושי נוסף שעלה היה של הילדים שכנראה לא ירצו לעזוב את הארץ ואת חבריהם. הסכמנו יחדיו שלא נערב אותם בשלב הראשון בקבלת ההחלטות עד שלא נתגבש יותר.
לדאבוני הרב באופן לא מקצועי השתרבב לתוך ההחלטה, האם לנסוע או לא, גם חן. לא ציפיתי שזה יעלה כלל כי חשבתי שכל הקטע הוא סתם משהו חולף שיעבור ככל שהיכרותנו תעמיק אבל מסתבר שקרה בדיוק ההיפך. למען האמת הרגשתי שגם אצלו קורה משהו שלא אמור היה לקרות. תפסתי אותו בוהה בי במהלך המפגשים לא אחת ועד כמה שהדבר החמיא לי הרגשתי מוטרדת מאוד מהאופן שבו נהגתי לאחרונה.
לבסוף ההחלטה לגבי נסיעתו של אורן התקבלה, בעיקר, שכנעתי את עצמי, בגלל הילדים. אורן ייסע לשנתיים לבד ואנחנו נשאר בארץ. הוא יחזור לביקור אחת לשלושה חודשים ובקיץ כולנו ניסע לבקר אותו. אין ספק שזו הייתה ההחלטה הנכונה עבור כל משפחתנו אבל עמוק בפנים ידעתי שאני קצת כיוונתי את המהלך כמו שמכוונים בובה על חוטים ושיתכן שהבובה הזו תסתער עליי בחזרה קצת כמו בומרנג…..