הסיפור שלי

שוב ישבתי במיטה, שוב מתעסקת בעוד ריב עם עוד ידיד שכנראה כבר לא יהיה ידיד שלי בקרוב, והרגשתי כל כך רע. הדמעות עוד לא הספיקו להתייבש על לחיי וכבר ירדו עליהן חדשות, מומרצות ע"י המילים הקשות שהוטחו בי דרך ההודעות על המסך.
-“את בן אדם מגעיל ואגואיסט, תפסיקי כבר לעשות את זה, את לא מבינה שתישארי לבד בסוף? לא ישארו לך חברים אם תמשיכי להתייחס ככה לכולם”.
עוד הודעה עלתה על המסך והדמעות כבר ירדו מעצמן. לא עניתי לו, מנסה להשאר חזקה ולא להקליד במהירות הודעה שתתחנן אליו שיסלח לי על מה שזה לא יהיה שעשיתי, העיקר שלא אשאר לבד. אך במקום זאת, המסכה האדישה גברה עליי ורשמתי לו הודעה כועסת בחזרה.
-“תפסיק כבר להגיד לי מה לעשות, אם אתה כל כך שונא אותי למה אתה מדבר איתי? תעזוב אותי כבר, אני ילדה גדולה”. חסמתי את מספר הטלפון שלו ומחקתי אותו, זורקת את הטלפון הרחק ממני ושומעת אותו נופל על הרצפה. כל מה שרציתי היה לקבור את ראשי בכרית ולבכות, אך שמעתי את אמא קוראת לי מהקומה למטה. נאנחתי ובמהירות מחקתי את סימני הדמעות השחורות ממסקרה מפניי, עטיתי על פניי פרצוף "פוקר פייס" וירדתי למטה, מקווה שהיא לא תבחין בכך שבכיתי.

“כן אמא, קראת לי?” שאלתי בעייפות, משתדלת לא להביט בעייניה.
"כן, מה זה הציון הנמוך הזה באנגלית? את לא מתביישת? לקבל 70 באנגלית אחרי שאמרתי לך לשבת וללמוד טוב? את פשוט ילדה מאכזבת, למה את לא מצליחה בכלום? למה את לא יכולה להיות כמו אחיך? תלכי עכשיו לחדר שלך ואל תצאי לשום מקום לשבוע! עד שתרימי בחזרה את הציונים שלך..".
הנהנתי בלת-ברירה והלכתי חזרה לחדרי, סוגרת את הדלת ומשחררת את הדמעות בחזרה. נמאס לי כבר לספוג את הצעקות, את החוסר ההערכה הגורף הזה מההורים שלי לכל דבר בחיים שלי..המבחן הזה היה ברמה קשה ואני זו שקיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה, כי כמעט כולם נכשלו, אבל למה שזה יעניין את אמא? כל עוד אני לא מצטיינת כמו אחי הגדול אז אני מאכזבת אותה ומוציאה לה שם רע ליד חברות שלה.
החלטתי ללכת לישון ולנסות לשכוח מהיום הזה, לתת מנוחה לעיניים שרק פולטות דמעות כל היום. נכנסתי מתחת לשמיכה החמימה, שמה באוזניי את האוזניות ומפעילה את המוזיקה שלי, המפלט שלי. אם לא היה לי את המוזיקה, אני לא יודעת איך הייתי מוצאת בכלל כוחות להמשיך.. וככה נרדמתי עם המוזיקה, שמשכיחה ממני לכמה דקות את הדאגות והדיכאון המציק.
—
דפיקות חזקות על דלת חדרי העירו אותי, וקולו של אחי הגדול דחקו בי להתעורר כי יש בית ספר עוד מעט. קמתי מהמיטה, מסתכלת במראה ומבקרת בראשי את מה שאני רואה. שנאתי את השומנים העודפים בבטן, את השיער שאף פעם לא מסתדר, את הפנים העגולות מידי ואת היריכיים השמנות מידי. התלבשתי בעצלות, מוציאה את תיק האיפור שלי ומנסה להסתיר את הפגמים בעור, מורחת עוד שכבה של מייק–אפ שתסתיר את סימני הדמעות, ועוד מסקרה שתכסה את הריסים הרטובים. לקחתי את דבריי ויצאתי מהבית, אפילו לא מעיפה מבט לעבר אמי שישבה ודיברה בטלפון, טורקת את דלת הבית.
בהסעה כהרגלי ישבתי לבד, האוזניות באוזניי והמוזיקה פועלת בשיא העוצמה, כמעט מחרישה אותי, העיקר שמישהו לא יבוא וישאל אותי אם הכל בסדר.
ישבתי בכיתה, שיעור היסטוריה היה בעיצומו ואני רק רציתי לברוח מפה, המורה דיבר ללא הפסקה ואני הנחתי את העט, מפסיקה לכתוב את דבריו ובוהה באוויר. יובל, שישב לידי, נגע בידי בעדינות, גורם לי להפנות את מבטי אליו.
“הכל בסדר?” הוא שאל, מבט דואג בעייניו. הנדתי בראשי לשלילה ונאנחתי, כבר לא מצליחה להחזיק את המסכה על פניי יותר. הוא הביט בי ולא ראיתי בעייניו דבר מלבד דאגה. הוא לחש לי שנדבר בהפסקה, וליטף את הזרוע שלי, מעביר בי צמרמורת קלילה שגרמה לו לצחוק.
כשנגמר השיעור הוא נעמד מולי, מושיט לי את ידו ומדרבן אותי לקום.
“בואי, נלך לקיוסק ואני אקנה לך משהו טעים, אפשר לדבר שם”. הנהנתי ואחזתי בידו, קמה והולכת לצידו. הלכנו במסדרון ואז בא מולנו עמיתי, חבר של יובל.
“אחי, אתה בא לשחק כדורגל? אנחנו מארגנים משחק מול הי"בניקים”. הוא אמר לו, עוצר אותו מלהמשיך ללכת. הבטתי בו, מבינה שכנראה הוא יבחר בכדורגל ומתחילה לחזור בחזרה לכיתה. כמעט תמיד זה היה קורה, כבר התרגלתי. הספקתי ללכת כמה צעדים לפני שיובל אחז בזרועי, עוצר אותי.
“לאן את חושבת שאת הולכת?”.
“אתה לא הולך לשחק איתו כדורגל?” שאלתי, מבולבלת מעט כשראיתי את עמיתי פוסע בכיוון השני לבדו.
“למה שאעשה את זה? אני איתך עכשיו” הוא אמר והניד בראשו, צוחק על שבכלל חשבתי שילך. חייכתי קלות והמשכנו ללכת אל הקיוסק. אמיר נופף אלינו מפתח הקיוסק לשלום, שואל לשלומנו במבטא הדרוזי שלו ו"מה אני יכול להביא אותכם היום?". אמיר כבר שנים עובד בקיוסק של הבית ספר כדי להביא כסף למשפחתו הדרוזית, אך למרות כל הזמן שבילה בקרב תלמידים דוברי עברית הוא עדיין לא ממש הבין את כללי העברית.
יובל קנה שני מאפי שוקולד ושתי כוסות ברד, והוביל אותי אל ספסל שהיה מרוחק יחסית משאר התלמידים שישבו בחבורות ואכלו מול הקיוסק. התיישבנו אחד ליד השנייה, ואני שיחקתי בקש של הברד בשביל לא להסתכל לו בעיניים. הוא נאנח והרחיק ממני את הברד, מלטף את ידי.
"שחף, מה יושב עלייך? דברי איתי" הוא ביקש, עייניו מחפשות את עייני.
"אני..אני פשוט מרגישה כל–כך לבד", גימגמתי.
"למה לבד?".
"כי כולם רבים איתי ועוזבים אותי בסופו של דבר, ההורים שלי מאוכזבים ממני לא משנה מה אני אעשה, ובסופו של דבר..גם אני מאוכזבת מעצמי".
"את רוצה לשמוע מה אני חושב באמת?".
"זה רע?" שאלתי בחשש.
"ממני את תמיד תקבלי את האמת בפרצוף, גם אם היא טובה וגם אם היא קשה, הדעה שלי תמיד תהייה פתוחה בפנייך ואת תמיד תדעי מה אני חושב, ככה תלמדי להתמודד איתה" הוא לחש את החלק האחרון, אוחז בחוזקה בכף ידי ולוחץ אותה בעידוד.
"אני לא בטוחה שאני אוכל להתמודד עם זה" אמרתי בכנות, מפחדת לשמוע מעוד בן אדם שהוא חושב רעות עליי. הוא הניד בראשו ואמר שלא אכפת לו, הוא רוצה להגיד מה שהוא חושב. בסופו של דבר הסכמתי לו, רק מתוך סקרנות לשמוע את דבריו.
"אני לא חושב שאת מושלמת… אבל אף אחד לא מושלם, מושלם זה מלאכותי. את יפה בדרך שלך, אולי את לא מפוצצת בציצי ותחת אבל את מפוצצת ביופי פנימי ובלב ענקי, וזה בהחלט מפצה על הכל. את מוזרה קצת, אבל מוזר זה טוב, כי תזכרי שנורמלי זה משעמם אה?. את חייבת להתחיל להעריך את עצמך, כי ברגע שאת לא מעריכה את עצמך אנשים לא יעריכו אותך, זה משהו שמקרין לאנשים החוצה. הבנת?".
ישבתי מולו בלי מילים, לא יודעת אם להגיד לו תודה או לבכות בכלל. קמתי וחיבקתי אותו, חיבוק חזק שבסופו של דבר הפיל עליו את כל הכוס ברד שלו.. קפצתי במהירות אחורה, סומק עולה בלחיי מהמבוכה בעוד הוא נושך את שפתיו ומתאפק לא לצרוח מהקור כנראה.
“אוי ואבוי, אני כל כך מצטערת, אפילו לא שמתי לב שהכוס שם..אני אשלם לך על חולצה חדשה ו..”. הוא צחק וקטע אותי, מניד בראשו.
“עזבי שטויות, הכל בסדר יש לי עוד חולצה בתיק, הכל בסדר.. אבל אחרי שאני אחליף אני רוצה ממך חיבוק אמיתי אה? ותחייכי קצת, זה יפה לך”. הוא נשק לראשי והלך חזרה לכיוון בניין הכיתות שלנו, משאיר אותי נבוכה מעט.
הצלצול העיר אותי ממחשבותיי על מה שיובל אמר וקלטתי שאני מאחרת, אז רצתי אל עבר כיתת המתמטיקה, נכנסת בשנייה האחרונה לפני שהמורה סגרה את הדלת.
"שחף, פעם הבאה אני לא אכניס אותך, מספיק עם האיחורים האלה" עידית, המורה למתמטיקה אמרה לי.
"מצטערת עידית, הראש שלי היה עסוק במשהו אחר" מילמלתי לעברה והתיישבתי ליד רועי, השטותניק של הכיתה. הוא ישר ביקש ממני להעתיק את השיעורים שהיו מהשיעור הקודם והתחנן, ואני נאנחתי וניפנפתי אותו בתנועת יד עייפה.
"נו מה אכפת לך שחף, עידית תהרוג אותי אם היא שוב תראה שאין לי שיעורים" הוא אמר בשקט, ואני התעלמתי ממנו, לא מוכנה להיות הסיפור כיסוי שלו כל פעם שאין לו כוח להכין שיעורים.
"י'9 תוציאו דפים, אני עושה בוחן על השיעורי בית שלכם" עידית צעקה, מנסה להשמע מעל כל הצרחות הטיפוסיות של ילדי הכיתה שלי. ישר נשמעו מכל עבר אנחות ותלונות, אבל היא ביטלה את כולם והחלה לכתוב את תרגילי הבוחן על הלוח. ישר הוצאתי דף והתחלתי לפתור את התרגילים, כל כמה שניות קולטת את רועי מציץ בפיתרונות שלי ומתעצבנת עליו. לאחר כמה פעמים כבר ממש התעצבנתי ולחשתי לו לחישה כועסת, רק שעידית לא תשמע.
"אולי תפסיק? תתרכז בבוחן שלך, בעייה שלך שאתה אף פעם לא לומד וחאלס כבר להעת.." משפטי נקטע בצעקה של עידית.
"שחף ורועי, מה אמרתי על דיבורים והעתקות בבחינות? תניחו אצלי את הדפים שלכם ותצאו שניכם מהכיתה, הבוחן שלכם נפסל". הרמתי את מבטי אליה בהלם, לא מבינה איך נדפקתי כל כך בגלל רועי.
"אבל עידית.." ניסיתי להתחיל למחות על העניין אבל היא אפילו לא נתנה לי.
"שום אבל, צאו מיד שניכם או שתקבלו נכשל כללי בתעודה!" היא צעקה, גורמת לשנינו לברוח(תרתי משמע) מהכיתה. הדלת נטרקה מאחורי שנינו ואני הפנתי את מבטי לרועי, מחטיפה לו סטירת לחי.
"יא משוגעת מה את עושה?" הוא מלמל בעודו פולט אנחת כאב ומשפשף את הלחי האדומה שלו, שסימן כף ידי הופיעה עלייה.
"אולי ככה תלמד להפסיק עם כל השטויות שלך, אני שונאת להכשל ובגללך אני הולכת להסתבך עכשיו" אמרתי לו בעצבים, רק חושבת על מה שאמא שלי תגיד כשהיא תשמע על זה.
"מי ישמע, בסך הכל בוחן אחד במתמטיקה, מה כבר יש להסתבך בגללו?" הוא זלזל וסובב את גבו אליי, פוסע אל החצר. התיישבתי באחד מהספסלים שהיו פזורים בתוך בניין הכיתות שלנו, ודעתי הוסחה לרגע ממחשבות על הבוחן אל הטלפון שלי, שהתריע על הודעה חדשה. פתחתי את המסך וראיתי הודעה מפלג, חבר מאוד טוב שלי שבזמן האחרון הקשר בינינו קצת התרופף מסיבות שונות, חלקן מהלימודים וחלקן מהעבודה שלו וכו'.
-"קוקי, התגעגעתי אלייך" הוא כתב, משתמש בכינוי האהוב עליי.
-"גם אני, לא דיברנו שנים ילד". התגרתי בו, יודעת שהוא שונא שאני קוראת לו ילד למרות שהוא גדול ממני.
-"ילד אה? מה קורה איתך קטנה? איך החיים?".
-"ככה, אתה יודע.."
הוא ידע לזהות אותי אפילו דרך הודעות, ולכן ישר הבין שמשהו לא בסדר איתי.
-"מה קרה? למי אני צריך להרביץ על שפגע בך?".
-"אתה צריך להרביץ לי..".
-" אפ אפ, אני מכיר את ההתחלה הזאת, אם את עצובה בגלל עצמך, תפסיקי עם זה".
-אבל פלג, אני שוב הורסת הכל, כל קשר שיש לי נגמר בריב וכעס, ובסופו של דבר הכל באשמתי".
-"קודם כל זה לא כל קשר שיש לך, אני כאן ואני ממש לא מתכוון לקום וללכת בגלל ריב מטופש או משהו כזה.. ודבר שני, תפסיקי עם החוסר הערכה עצמית הזה, לא את אשמה תמיד בהכל, את ילדה מדהימה ולי אישית ממש כיף איתך".
התנתקתי מהשיחה בלי לענות לו, דמעות עולות בעיניי בניגוד לרצוני. צעקתי על עצמי מבפנים – 'תפסיקי כל היום לבכות! תהיי חזקה ותתמודדי עם זה!'. עוד הודעה קפצה על המסך.
פלג וויסמן:"שחף? אמרתי משהו לא בסדר?".
גם על ההודעה הזו לא עניתי, עדיין מנסה להדחיק חזרה פנימה את הדמעות הארורות האלה לפני שמישהי יבוא ויראה אותן. תוך כמה שניות הטלפון צלצל והתריע על שיחה נכנסת מפלג. התבוננתי במסך כמה שניות ארוכות, שוקלת אם לענות, ובסופו של דבר לוחצת על הכפתור הירוק, מצמידה את הטלפון לאוזני.
"שחף?? הכל בסדר?" קולו המבוהל של פלג נשמע, דוחק בי לענות.
"לא פלג הכל לא בסדר, אני רוצה שתהייה פה, אני רוצה את החיבוק שלך". נשברתי, דמעה בודדת זולגת לה על לחיי. שמעתי אותו נאנח בעצב, ולרגע משהו בפנים זז אצלי, תחושת אשמה קלה על כך שלא מספיק אני מפילה עליו את הבעיות שלי, אני גם גורמת לו להיות עצוב.
"הלוואי ויכולתי לבוא יפה שלי, אבל אני לומד.."
"אני יודעת, אני מצטערת שאני מפילה עלייך את הבעיות שלי, זה לא קשור אלייך.."
"היי היי תפסיקי עם זה, אני שמח שאת מפילה עליי את הבעיות שלך. מה דעתך שניפגש מחר? אני אעלה על אוטובוס ואבוא אלייך אחר הצהריים?"
"וואו כן פלג, זה יהיה מדהים בבקשה תבוא, אני צריכה אותך" אמרתי בתקווה.
"סגור אני אבוא" הוא אמר והשיחה נותקה.