העולם שלי- פרק 2

הצילצול להפסקה העיר אותי מהבהייה במורה למדעים, לקחתי את הסנדוויץ׳ שלי איתי להפסקה והלכתי לחברתי הטובה בעלת העור הבהיר והשיער החום הגלי/מתולתל ועיניי השקד החומות, מיקה שקראה לי. "משי בואי כבר!" גערה בי מיקה, הלכתי אליה והתיישבנו אני, מיקה, ליה ורומי סביב שולחן לבן ועגול. צלה של ליה כיסה אותי וכולן התחילו לדבר על מסיבת ההפתעה שמתוכננת ליובל, חברה מאוד טובה שלנו. אנחנו כמו סוג של חבורה: מיקה היא החברותית, ליה היא המקסימה מביננו שתמיד שם בשביל להצחיק, רומי היא הרכלנית והכי מקובלת מאיתנו היא כאילו קשורה אלינו אבל לא כל כך (אך למרות זאת היא חברה ממש טובה שלי), יובל היא ה'חבל' שמקשר ביננו היא תמיד תעלה את המורל ולא תשאיר אף אחת מאחור. ואני? אני השקטה שאוהבת לדבר עם כולן שיחות נפש ולפתור את כל הריבים, לרוב אני לא אוהבת לקחת צד (בכל דבר) אני פשוט נטרלית, אני שונאת לקחת צד. למרות כל החזית השקטה והנחמדה שלי אני יכולה להיות ממש מצחיקה חמודה ושטותניקית אם מכירים אותי, ובחבורה שלי אני מוכרת כחולמנית מבין כולנו.
התחלתי לאכול את הכריך שלי ולאט לאט מחשבותיי נדדו לשון. אוי שון. מבטי נתקע על מכונת החטיפים שכמו כל תחילת הפסקה עמוסה בתלמידים.
"משי? משי את פה?" העבירה ליה את ידה מול פניי. "כן כן, אני פה." אמרתי במהירות.
"מה את אומרת נעשה לה מסית הפתעה בבית שלה או בבאולינג?" שאלה רומי וניפצה את בועת המסטיק הורודה.
"לא משנה לי תחליטו אתן." עניתי מנסה להתחמק מלבחור.
הבנות עזבו אותי כיודעות שאין שום סיכוי שאביע דעה מפורשת והן המשיכו להתווכח בינהן מה יותר כדאי. לאט לאט הטונים התחילו לעלות.
"בנות תפסיקו לצעוק!" אמרתי להן בשקט "לא נראה לי שיהיה משנה ליובל איפה נעשה לה את מסיבת ההפתעה שלה." אמרתי להן.
"זה שיובל לא מעניינת אותך זה לא קשור אלינו!" אמרה רומי בארס ואני ויתרתי כיודעת שרומי לא מתכוונת למילים היוצאות מפיה אלא סתם עצבנית. נשענתי על משענת הכיסא שלי והמשחתי לחשוב ולאכול.
ההפסקה הגדולה הגיעה לסיומה וכל התלמידים עמדו בפתח הכיתה שלידה כתוב על שלט 'ספח 2', כולם חיכו למורה לסיפרות שתבוא לפתוח את הכיתה. הבנים חזרו ממגרש הכדורסל מזיעים והקולות שלהם מילאו את הרחבה ברעש.
רוי הידיד הכי טוב שלי שזיהיתי אותו לפי שיערו החום שמסודר מרעמה עיניו הכחולות הבוהקות וגובהו הרב, שאלו היו המאפיינים העיקריים שלו התקדם לעברי מאחורה וחיבק אותי כך שבטנו צמודה לגבי וידו נכרכה סביב צווארי.
"מה קורה בסט?" שאל רוי והצל עליי בגובהו.
"אתה יודע חיים, איך אתה?" שאלתי וחיברתי אותו. "את יודעת חיים" עני לי באותו מטבע ובדיוק המורה לספרות. התיישבתי במקומי ליד רוי בשורה הראשונה באמצע והתחלנו ללמוד.
מהר מאוד נגמר שיעור סיפרות ולאחר מכן שעה של חינוך והגיעה ההפסקה השנייה. יצאתי להפסקה הפעם עם רוי ויצאנו לחצר. דיברנו על בית הספר והלחץ שמופעל עלינו ועל התלמידים והמורים, צחקנו וחיכינו (מהמילה לחקות מישהו~הערת כותבת) פשוט עשינו כיף. לפעמים אני מרגישה איתו יותר נוח מאשר עם הבנות, לפעמים אני מרגישה שהן פשוט קצת מזוייפות כאילו הן מנסות להיות מושלמות. ההפסקה השנייה נגמרה מהר מידי לטעמי ונכנסנו חצי כיתה לשיעור מחשבים. אני, רוי ויובל ישבנו ביחד כמו בכל שיעור מחשבים מכיוון שכבר מתחילת השנה שיבצנו את עצמינו יחד. התחלנו ללמוד ולעבוד ולאחר שעתיים הרגשתי שעוד שנייה המוח שלי מתפוצץ.
יצאתי ביחד להפסקה שוב אני ורוי. "משי מה עובר עליך את נראית כאילו ראית חייזר?" אמר רוי ופרץ בצחוק.
"אני מרגישה כמו זומבי, המוח שלי עוד שנייה מתפוצץ אני חייבת משהו מתוק." צחקתי.
"קחי" אמר רוי והושיט לעברי חטיף שוקולד.
"דיי לא נעים לי, אתה לא תשרוד עד שעה שמינית בלי שוקולד." אמרתי לו מודעת לכך שהוא לא מסוגל בלי שוקולד ודחיתי את הצעתו.
הוצאתי מתיי את ארנקי שהיו בו שיש שקלים ולמזלי הרע חבר לי רק עוד שקל בשביל חטיף. "יש למישהו שקל?" צעקתי ברחבי בית הספר, מה שכלל לא מתאים לי אך כמו שאמרתי מדובר במצב חירום. "קחי" התקדם לעברי ילד בעל שיער שטני עומד, ואז נפל לי האסימון.