תזכור אותי כפי שהייתי

אתה זוכר אותי, אני מקווה.
את החיוך הממזרי, את המעשים הילדותיים שהצחיקו את כולם. הייתי דווקא מאוד חמודה, נחמדה כזאתי. אנשים האמינו שהם קוראים אותי בקלות, אף אחד לא באמת חשב מי הייתי בפנים. אתה ידעת, לאחר שסיפרתי לך הכל..
היו לי תמיד אלפי אשליות בנוגע לאנשים ולכן החלטתי שפשוט עדיף כבר להיות חומה אחת גדולה, מפני עצמי. בן אדם כמוני חסר כל גבולות, ואיבדתי את השפיות בכזאת קלות עד שהיה קשה למצוא אותה שוב. ואני תמיד שאלתי את עצמי למה כל כך קשה לי לנשום. למה קשה לי כל כך לסבול את החיים שלי. ואז יצא שדיברתי איתך ואתה פשוט קיבלת את החיים שלי, כמו ספר קטן ומרופט, לתוך הידיים שלך. ידעתי שאני טועה עוד לפני, ידעתי שזאת תהיה תקופה טובה אבל לאחר מכן יהיה לי רע. כי אני את עצמי מכירה יותר מידי טוב, יותר מידי טוב אני יודעת שקשה לי להכריח את עצמי לנשום כדי לא למות סוף סוף. אתה זוכר אותי כזאת, שילוב כל כך יחודי לכאורה של תכונות ואופי שהורכב לאחר אלפי סכינים שננעצו בכל מקום. אבל אני ידעתי.. ידעתי מההתחלה. שלתת לחומה לקרוס, זאת טעות שאי אפשר לשחזר. אבל הייתי מאושרת, כמו שלא הייתי הרבה זמן. חייכתי סוף סוף וכמובן שאפילו צחקתי מהלב. אבל הבנתי שיכול להיות שיגיע הסוף, ואז הכל ישתנה בכזאת מהירות שלא אספיק להבין מה קורה ואצטרך לנסות שוב להילחם בלא אחרת מאשר עצמי. מאבק תמידי בין זאת שרוצה לחיות וזאת שוויתרה כבר לפני שנים.
אתה זוכר אותי כזאת, מחייכת, צוחקת, שומרת סודות מכולם חוץ ממך. ואז אתה הלכת..
והתחלתי להשתנות, התחלתי לאבד את עצמי מפעם. אני שחכתי כבר מי הייתי כי אני כבר בן אדם אחר, ואני יודעת שהבן אדם של פעם מחייך אלי בעודו נופל לתאום. נופפתי לשלום לי,
והבטתי קדימה. אני כבר אחרת, אתה שינית אותי, הכאב שינה אותי וכל החיים לחלוטין הפכו אותי למי שאני

אם אתה עוד זוכר אותי..
אז תזכור אותי כפי שהייתי
כי מתישהו
אתה
כבר
לא
תזהה
אותי.