המלכה והנווד

אסתר פקחה את עיניה, הביטה על החדר האפלולי והחשוך.
היא שכבה במיטתה ובהתה בתקרה המוכרת, זו שהיא למדה להכיר כה טוב בחודשים האחרונים, בעקבות המחלה הקשה והמשתקת שתקפה אותה. אסתר למדה לאהוב אותו על החיבוק החם שהוא העניק לה, היא הכירה כל סדק וחריץ, כל שקע ובליטה. תקרת האבן הגדולה והקשתות אדירות הממדים הפכו להיות המסגרת של חייה, כל עולמה.
״אך משהו מוזר״, היא חשבה לעצמה בעוד אור השחר החל לחדור לחדרה. הסדקים המוכרים כבר לא היו שם והחריצים המפותלים שטיפסו על קירות האבן נעלמו ללא עוד. הקשתות השחורות בהקו בצבע עז וחזק ואף האור שנכנס היה נראה יותר מלא חיים מזה שהיא הכירה, האור הדהוי של פרס.
אסתר קמה על רגליה במהירות בפעם הראשונה מזה חודשים רבים והופתעה מקלילותה וזריזותה. היא אצה למראה הגדולה התלויה על קיר חדרה ולפתע הבינה דבר מה מוזר עד מאוד- היא הייתה צעירה בשנים רבות. קמטיה נעלמו מפניה, עורה הפך להיות חלק כמו של נערה, עיניה הירוקות נצצו באור השמש העולה. יופייה הישן חזר אליה.
איך זה קרה?, היא שאלה את עצמה ומיהרה החוצה מחדרה למצוא את בעלה.
היא הילכה זמן רב במסדרונות הריקים של ארמונה, מחפשת אחר נפש חיה כלשהי, אך את זו לא מצאה. השומרים ששמרו על ארמונה נעלמו וכך גם הטבחים המפורסמים שהגיעו מכל קצוות העולם לבשל למלכי פרס.
אסתר הלכה לאולם המשרתות, שבדרך כלל היה עמוס בהמוני עושות דברה, ופתחה את דלתות עץ האורן הגדולות שעמדו בכניסתו.
החדר היה ריק, דבר שגרם למלכת פרס לעקם את עיניה בחשד. גם ילדיה לא היו בארמון, וכך גם העובדים הרבים שבשעה זו היו אמורים לערוך את שולחנות חדר האוכל ארוך הידיים שבימים קדומים אכלס את מפקדי צבאו של אחשוורוש לאחר שחזרו מן הפרעות והשמד באיי יוון.
אסתר יצאה מהארמון, דבר שהיא לא עשתה זמן רב עקב מחלתה, נפעמה לראות את רחובותיה הגדולים ורחבי הידיים של העיר שושן חסרי חיים. השווקים כבר לא שקקו אדם, מהנפחיות כבר לא עלו קולות דפיקת פטיש על מתכת חמה.
אסתר הסתובבה שעות ארוכות ברחובותיה הנטושים של עירה וכשהתייאשה מלמצוא נפש חיה כלשהי חזרה לארמונה המפואר, זה שעמד במרכז העיר והשקיף עליה בעוז וגאון.
המלכה הבודדה התיישבה בעצב רב על כיסא מלכותה, מביטה על כיסאו הריק של בעלה, זה שהיא כה אהבה ותיעבה. עד רדת הליל היא ישבה לבדה ואז חזרה למיטתה הריקה לישון את שנת הלילה. אך היא לא הצליחה להירדם.
דבר מה מוזר קורה פה בשושן הבירה ואני חייבת להבין מה הוא. אני חייבת להבין מדוע אני לבד.
אך המחשבה לא נשארה זמן רב במוחה, בהמשך הלילה היא ראתה אור קטן בוקע מחלונה.
אסתר הציצה החוצה בהיסוס וראתה שהאור בוקע מכיוון החומות, מלפידו של אדם שטיפס עליהן, מסתתר בינות לצללים.
מלכת העיר הריקה קפצה במקומה בבעתה מלאת שמחה.
מי זה האדם הזה שמטפס על חומות עירי?, היא יצאה מחדרה במהירות, חוצה את המסדרונות האפלים של ארמונה, רצה בינות לחצרות ומטפסת בגרמי המדרגות הרבים. את הדלת שמובילה אל מבצר המשמר היא פרצה בחוזקה, נעמדת אל מול מחזיק הלפיד.
"מי אתה?" היא שאלה את האדם הנאה שנחשף מולה, לבוש בבגדים לבנים ובלויים, שיערו משתפל על פניו בעדינות נפלאה, עיניו הכחולות והגדולות שואבות לתוכן את מבטה של אסתר. על גבו היה תלוי מגן כסוף עליו היו מצוירים שני משולשים הפוכים שצורתם הזכירה לאסתר את פרח השושן הצחור.
האדם הביט עליה בחרדה וכעבור כמה שניות ברח ממנה לאורך החומות.
"עצור!" היא צעקה, "בבקשה ממך, ספר לי, מי אתה?"
אסתר החלה בריצה מהירה אחרי מחזיק הלפיד המסתורי, עקבה אחריו בעיניה בעוד הוא קפץ אל ערימת חציר. מלכת שושן קפצה גם היא אל תוך ערימת החציר והמשיכה במרדפה אחר האדם. לבסוף היא תפסה אותו בכיכר העיר, שם הוא הביט על פסלם העצום של אחשוורוש ואסתר שהטיל עליו את צלו. האדם בחן את פני אסתר המפוסלות ואז העביר את מבטו לפניה של האישה האמיתית שהתנשפה מאחוריו.
"האם…?" הוא שאל.
אסתר הנהנה.
"מי את?" הוא הוסיף, "מאיפה את והעיר הזו הגעתן?"
"מה זאת אומרת? הגענו לאן?"
"לכאן, לאספמיה."
אסתר לא הבינה מה כוונתו באספמיה, ואיך בדיוק עירה הגיעה למקום עליו היא מעולם לא שמעה.
"את יודעת על מה אני מדבר, נכון?"
אסתר נענעה בראשה לשלילה.
"זוהי ממלכה, ממלכה אדירת ממדים. אני נע ונד לאורכה ולרוחבה, מחפש אחר גורלי. אני מכיר אותה כמו את כף ידי, אך היא משתנה כל הזמן. מתווספים לה נופים חדשים, ערים וגאיות שמעולם לא הכרתי, אנשים שונים ומשונים שמתו בעולם שמעבר. אך זו פעם ראשונה שאני ראיתי עיר שלמה שצצה משום מקום. עיר שלמה שפשוט הופיעה מתוך האוויר ובנתה את עצמה כאן, על שפת אגם הלשון."
"איך העיר הזו יכלה פשוט להופיע כאן?" היא שאלה, "זו בירת פרס. אתה מנסה להגיד לי שאני והיא כבר לא שם?"
האיש הנהן לאישור.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
"שלמה, ואת?"
"אסתר. תוכיח לי שמה שאתה מספר הוא נכון."
שלמה הנהן והוריד מגבו את המגן.
"זהו המגן של אבי," הוא אמר, "הולך לקרות עכשיו דבר מה אשר לא תצפי לו, אך את חייבת לסמוך עליי."
שלמה הושיט את ידו אל אסתר והיא תפסה בה ללא היסוס.
הוא הניח את המגן על הרצפה ועלה עליו בקלילות, מושך את אסתר לצדו. כששניהם עמדו בניחוחות על המגן הוא ריחף מעלה לעבר השמיים זרועי הכוכבים שנצבעו באורות השחר העולה. המגן המעופף המריא במהירות גדולה אל מעבר לחומות שושן, שם אדמת אספמיה הגדולה נחשפה אל מול עיניה.
נהר גדול ורחב חצה את קו האופק, מתפתל בינות לגבעות ולעמקים, נופל במפלים אדירים ומסמרי שיער לעבר אגם עמוק וצלול, אגם אשר במימיו השתקף הירח, מה שיצר אשליה מיוחדת במינה. הרי ענק חצו את כל האופק שמצפון לדרום, ערים בוהקות וזהובות מילאו את המישורים הרחבים.
בעוד שלמה צלל לעבר השדות פרפרים רבים התפזרו בבהלה לכל הכיוונים, חושפים במעופם גן יפהפה וערפילי שממנו התפצלו ארבעה נהרות. שלמה סובב את המגן והראה לה את חוף הים המתפתל, את לשונות הים העמוקים שנכנסו אל תוך היבשה בחדות ועוצמה, את כפרי הדייגים הקטנים שעיטרו את המפרצים ואת עיר הנמל שעמדה על קצהו של חצי אי גדול. לאחר מכן הוא העביר את המגן דרומה, שם נגלו לעיניהם ביצות ענק ולאחריהן יערות עצומים ולא נגמרים, ערבה רחבת ידיים, מדבר מוות גדול ואכזר עם הרי געש מתפרצים ומבעבעים, בורות ענק שאת תחתיתם אסתר לא ראתה ועיר הררית ואפלה שאליה אפילו מלכת פרס נשבעה שהיא לא רוצה להתקרב.
כשהם חזרו בחזרה לכיוון אגם הלשון לוויתן גדול קפץ מתוכו ועשה היפוך באוויר. שלמה הנחית את המגן על חוף הימה ושם הם צפו יחדיו בחיה העצומה נוחתת בחזרה לתוך המים הצלולים שהשמש צבעה בכחול עמוק ועז.
אדוות הגיעו וליטפו את כפות רגליהם בעדינות, השניים הביטו אחד לתוך עיני השנייה.
"מה זו הממלכה הזו?" שאלה אסתר בתדהמה, "מעולם לא חשבתי שמקום כה מדהים יכול להיות קיים."
"לכאן מגיעים כל אותם שהופכים להיות אגדות, כנראה שגם את הגעת כך."
חפץ קטן נגע ברגליהם. השניים הסתכלו אל תוך המים וראו צמיד קטן. "לפעמים הלוויתן מביא הפתעות מן העולם שמעבר. את מרשה לי?"
אסתר הנהנה, שלמה הניח את הצמיד על ידה. "זו מתנה ממני אלייך," הוא אמר, "לכבוד הגעתך לאספמיה, מלכתי."
"אני לא מלכתך, אני בטוחה שמלכיה של ממלכה זו לא יהיו מרוצים לשמוע שזרה הוכתרה."
"זה שנים רבות שאין מלך באספמיה. מאז שאני עזבתי, ליתר דיוק. אך כיום הממלכה נכנסת לכאוס. בני עשו מתחזקים בדרום, השדים שודדים את ערי הכפר של כוש ושבא, שודדי ים פושטים על ערי הים המערבי, השלטונות המקומיים מתרופפים. אנחנו בהחלט זקוקים למלכה. ישנה אגדה עתיקה, אגדה על שני אחים שרבו על הבכורה. הריב הוביל לכך שאחד מהם קילל את השני והפך אותו למפלצת עצומה, מפלצת שחיה עד היום בעומקי גיא צלמוות."
אסתר הביטה בשלמה בפנים שואלות.
"האגדה אומרת שלקללה היה נוסח מיוחד," המשיך, "האח הבכור ידע שאין כישוף שלא ניתן להתרה, לכן ניסה לוודא שאחיו הצעיר לעולם לא ישתחרר מקללתו באמצעות זה שהציב תנאים בלתי אפשריים בהם המשחררים צריכים לעמוד."
"כמו מה?"
"השניים צריכים להיות איש ואישה, מלכים של ממלכות שונות מזמנים שונים שכיום כבר לא אוחזים בתפקידם."
"אין שום מלכה לשעבר, כאן באספמיה?" שאלה אסתר.
שלמה נענע בראשו לשלילה. "ישנן מלכות, אכן, אך כולן מלכו על ממלכת ישראל. אף אחת לא מלכה על ממלכה אחרת, את כן. סייעי לי להתיר את הקללה ונוכל לטעון את זכותנו על אספמיה."
אסתר חשבה ארוכות על מה ששלמה ביקש ממנה.
זה היה נשמע כה מוזר, כה דמיוני, אך היא כאן. הממלכה הזו אכן קיימת. הדשא אותו מיששה בידה הרגיש כה אמיתי. זה לא היה חלום אלא משהו מעבר, מציאות. היא קמה על רגליה בהחלטיות. "בוא נצא. בוא נלך לגיא צלמוות."

השניים עלו על המגן והמריאו השמימה. שלמה כיוון מזרחה, מעל לארץ סלעית וטרשית לעבר הרים תלולים וחשוכים.
"אלו הם הרי החושך," צעק, קולו בקושי עובר את הרוח המכה בפניהם, "הרים כמעט בלתי עבירים ומסוכנים ביותר. הדרך היחידה לעבור דרכם היא דרך הגיא, אך רבים מעדיפים לעשות עיקוף בדרך הים, מה שמאריך להם את המסע בחודשים רבים."
השניים הנמיכו עוף לעבר גיא צר וארוך שהתפתל בינות להרים. במרכזו עבר שביל צר וזוהר, בקצותיו לפידים בערו באור יקרות, אדמתו הייתה מלאה בבולענים ודוקרנים שבוודאי הקשו את המעבר על כל מי שמנסה לעבור. שלמה הנחית את המגן מעט לפני הכניסה לגיא, הביט על אסתר בפנים דואגות.
"זה לא עומד להיות קל."
"אני יודעת, אבל בוא נעשה את זה."
השניים החזיקו זה בידה של זו וצעדו פנימה לתוך צללי הגיא. הדרך הייתה אפלה ותלולה. השביל התפתל כנחש בינות לזקיפי הסלע ותצורות הקרקע המוזרות והמאיימות, עד מהרה האפלה עטפה את השניים והכוכבים שמעליהם דהו. ההליכה ארכה שעות ארוכות, שעות שבמהלכן הפחד נכנס לליבותיהם ועטף אותם כמו מלאך שחור האורב בחשכה. לבסוף הם ראו מערה גדולה בצלע אחד מן ההרים, מערה שהשקיפה כמו מגדל שמירה על השביל העובר מתחתיה.
"זוהי מערת המפלצת, שם חי האח הצעיר."
"איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנו הם השניים המסוגלים לשחרר אותו מהקללה?" חששה אסתר.
שלמה חייך והרים את ידו, מצביע על הקרקע החולית שבהמשך הדרך. אסתר ראתה כתר קטן זרוק על החול כאוצר המחכה להימצא, מסביבו היו מוטלים שלדים רבים, ידיהם מונחות על ראשם, פיהם פעור לרווחה כצורחים צרחה שאיש מעולם לא שמע. "זהו כתרו של נמרוד, נגנב על ידי הבכור לפני שנים רבות מספור. באמצעותו הוא הטיל את הקללה. כל העונד מוצא את מותו במהרה."
אסתר התקרבה באטיות אל הכתר, בוחנת. היא הרימה אותו בעדינות וסובבה אותו בין אצבעותיה, בוחנת כל פינה ובליטה. הכתר היה עשוי מזהב טהור ומצדו הקדמי הייתה משובצת אבן ברקת ירוקה ובוהקת. בחלקו הפנימי הייתה חרוטה האמרה "אורי יבהק גם בחשכה הקשה ביותר."
"אז מה את חושבת?" שאל שלמה.
אסתר לא ענתה. היא קירבה את הכתר לראשה, הציבה אותו בצורה הכי ישרה שהיא יכלה וסידרה את שערה.
ברגע שידיה התנתקו מהתכשיט האדמה החלה לרעוד. סלעים נפלו מקירות הגיא, שאגת איתנים פרצה מהמערה הפעורה. צל עצום בגודלו יצא החוצה, קפץ מעל זוג המלכים ונחת בצדו השני של הגיא. היצור העצום הסתיר את השמיים השחורים, האור האדום של עיניו בהק וסנוור את עיניהם בעוצמה כבירה. הלפידים הבוערים כבו בשנייה. אסתר הרגישה שמישהו שאב את כל האוויר מריאותיה ואת רגשותיה מלבה.
שלמה הוריד את המגן מגבו והעמיד אותו אל מול המפלצת.
המגן זהר באור צהבהב בוהק, האיר את פניו השעירים של היצור. קרניים אדירות ממדים יצאו מראשו, טפרים חדים בלטו מידיו ורגליו. על זנבו הארוך היו משובצות עיניים נוספות, כולן התמקדו בשני בני האדם שעמדו במרכז הגיא.
"אתה רוצה להגיד לי שהדבר הזה היה פעם אדם?" שאלה אסתר בחרדה.
"עומדים מולו שני המלכים עליהם דיברה הקללה. אני מקווה שבקרוב מאוד הוא יוכל להגיד שפעם הוא היה מפלצת."
שאגה עצומה בקעה מפי היצור והגיא רעד. אסתר יכלה להישבע שהיא שומעת הר קורס במרחק. החשכה הלכה ועטפה אותם מכל כיוון, המפלצת התקרבה לאסתר ונשמה עליה בכבדות, מרחרחת את ארוחתה המתקרבת. המלכה הסתכלה עמוק לתוך עיני היצור, מביטה על השתקפותה המבוהלת ועל הכתר שהיא ענדה על ראשה. הכתר איבד את צבעו ואורו. או-אז אסתר נזכרה במשפט החרוט.
"אורי יבהק גם בחשכה הקשה ביותר," היא מלמלה והכתר זהר בחולשה. שלמה קלט בעיניו את האור שבקע מהכתר, מבין מה הוא צריך להגיד. המפלצת פערה את פיה באימה, חושפת את שיניה הרבות והחדות ומוציאה ריח איום ונורא שחדר לנחיריהם של הצמד.
"אורי יבהק גם בחשכה הקשה ביותר!" אסתר זעקה, אך שוב זה לא הספיק. המפלצת הכתה עם כפותיה את שלמה והעיפה אותו לצד, מרסקת אותו על קיר הגיא. אסתר הרימה את המגן והעמידה אותו אל מול היצור.
"אנחנו פה כדי לסייע לך!" היא צעקה, אך ללא הועיל.
עשן יצא מנחיריו ורוק נזל מפיו. הוא ניסה להצליף באסתר עם זנבו, אך בכל פעם שהוא עשה זאת היא חסמה עם המגן.
"אורי יבהק גם בחשכה הקשה ביותר!" היא ניסתה בשלישית, אך הזנב פגע בה והעיפה אל קיר האבן.
אסתר הרגישה שאפסו כוחותיה. כל גופה כאב והיא התפלאה שהיא לא שברה שום עצם. שלמה עדיין היה מעולף בפינה ובקושי רב אסתר משכה את עצמה על שתי רגליה.
היא רצה אל מלך ישראל וניערה אותו. "קום, שלמה, קום! תעמוד על רגליך!"
שלמה חרחר ופקח את עיניו. "אני… אני לא יכול… גופי כואב…"
"גם גופי! אבל אם אני יכולה לקום, בוודאי שגם אתה!"
היא סתרה ללחיו. המפלצת נעמדה מאחוריה, פערה את פיה בזווית חזקה והוציאה עשן מנחיריה. אסתר הסתובבה ונעמדה אל מול פיו הפעור של היצור, עוצמת את עיניה בהשלמה. אסתר הבינה שהיא לא עומדת לצאת בחיים מהצלמוות.
"אורי יבהק גם בחשכה הקשה ביותר!" צעק שלמה בפתאומיות. אסתר פקחה את עיניה והביטה על הנווד שעמד לצדה, מושיט אליה את ידו. השניים צעקו יחדיו את המשפט העתיק החרוט על כתרו של נמרוד. הכתר החל לזהור בעוצמת אור שכמוה אסתר לא ראתה.
האור האיר את פניה את המפלצת והיא סגרה את פיה בהלם. השערות חזרו לתוך פרוותה, הפרווה נכנסה לתוך גופה, הטפרים החדות התמוססו באוויר, עיניה האדומות נהיו אנושיות, גופה הלך וקטן, גבה הזדקף. אדם ערום נחת על הקרקע מולם, רועד מקור וכאב. שיערו הארוך היה נראה ככזה שלא קוצץ עידן ועידנים וגופו שבעבר היה חטוב כעת היה נראה חלש ורפוס.
השניים התקרבו אליו וכרעו לצדו. "יעקב!" קרא שלמה והניח עליו את ידו, "אתה שומע אותי?"
יעקב פקח את עיניו בזהירות והביט ישירות על אסתר, בוחן את הכתר שעל ראשה. "תודה, מלכתי, תודה שהצלת אותי."
יעקב עצם את עיניו והרפה את גופו.
"הוא… הוא מת?" שאלה אסתר.
"לא, רק מעולף. בואי ניקח אותו לשושן."
השניים העלו את יעקב על המגן וטסו איתו בחזרה לשושן, העיר האספמית הטרייה שמגדליה וצריחיה התנשאו מעל לממלכת הדמיון, מנחיתים אותו על הדשא הירקרק שצמח לפני שעריה. שלמה הוציא מכיסו נאד ומילא אותו במים טריים מהנחל הסמוך, שופך אותם על ראשו של יעקב.
יעקב פקח את עיניו בחרדה וניער את ראשו לצדדים, התיישב על הדשא ובכה ארוכות. היה נראה שבכיו הרעיד את אספמיה כולה, ליבה של אסתר יצא לקראתו.
"אתם לא מבינים כמה אני מודה לכם," אמר, "חייתי בגוף של מפלצת כל-כך הרבה שנים, כבר חשתי שאני לעולם לא אשתחרר. פחדתי שלעולם לא אשוב להיות אדם."
אסתר חיבקה אותו חיבוק חם ואוהב. "אתה חופשי, אתה חופשי לנצח."
יעקב הסתכל עליה במבט מלא תודה. "אני אשרת אותך מעתה ואילך. אני הוא עבדך, את היא מלכתי."
אסתר חייכה חיוך קטן. "אתה לא תהיה המשרת שלי, אמצא לך תפקיד שראוי למעמדך."
שלמה נעמד. "אחיך מחזק את צבאו בדרום."
יעקב נעמד גם הוא במהירות.
"עשו?" הוא שאל, "עשו הקים צבא?"
"בדיוק כמוך, גם אני יודע איך זה להתמודד עם אח בכור ששואף לגדולה," אמר שלמה, "אנחנו חייבים להכין את עצמנו. אנו חייבים לבסס את שלטוננו באספמיה. המלחמה קרובה מתמיד ואנו צריכים להיות מוכנים אליה."
שלמה העביר את מבטו לעבר אסתר. "אבל לפני זה," הוא אמר, "אני צריך שתביני את הכל."
הנווד הניח את ידו על הקרקע ואז שם את ידו השנייה על כתפה.

פלאק.
אסתר ושלמה עמדו בשטח מדברי, משקיפים על העיר שושן המזדקרת אל-על, נוצצת לאור השמש הזורחת. אסתר הכירה את אזור זה היטב, זהו האזור בו שושן ניצבה מאז ומעולם, זוהי פרס.
אחשוורוש, אדם מבוגר ומלכותי, לבוש בבגדים מפוארים, פניו מטופחות ועמידתו זקופה ואיתנה, יצא את שערי העיר והוביל אחריו את כל תושביה, עובדי הארמון ואנשי המשמר. סופת חול סתרה את פניהם של תושבי שושן הנוטשים, כולם הביטו אחורנית לעבר העיר שהשאירו מאחור.
מפקד הצבא צעק על כולם להמשיך הלאה וזה אכן מה שהם עשו, עד שהאחרון נעלם אל מעבר לגבעה הגדולה שחסמה את קו הראייה. האחרונים שנשארו היו אחשוורוש ואדם מבוגר נוסף שהביט על המלך הפרסי בחמלה.
"אין ברירה," אמר המבוגר, "הגיע הזמן לעזוב. צריך לתת לה ולעיר להיעלם במרחבי הזמן, צריך להמשיך הלאה."
"אני יודע, מרדכי," אמר המלך הפרסי לבן דודה הזקן של אסתר, "אבל אני לא חושב שאני אוכל אי-פעם לשכוח אותה. אהבתי אותה נורא."
"אני יודע, היא בת דודתי ואני אהבתי אותה מאוד. אך צריך לתת לחולות המדבר לקחת אותה הלאה, רק ככה היא תוכל להמשיך לחיות את חייה… לא בארצנו, אלא בעולם הבא."
"אמונות מעניינות יש לכם היהודים, אמונות מעניינות מאוד…"
מרדכי חייך והניח את ידו על כתפו של המלך באומץ שאסתר ידעה שהיה למעטים בלבד.
"בוא, מלכי, בוא נוביל את העם הלאה, למחוז מלכותך החדש."
בעוד השניים נעלמו מאחורי הגבעה אסתר ושלמה נשארו מאחור, מביטים לעבר שושן הבירה, העיר הנטושה שהפכה להיות קברה של מלכתה. העיר נבלעה לאיטה בחולות המדבר ולבסוף, כך הבינה אסתר, אף הפכה לאגדה. אגדה שהופיעה מחדש בארץ הדמיון החי. ארץ החלומות.
אספמיה.
פלאק.

שלמה הסיר את ידו מכתפה. השניים היו שוב באספמיה, לצד אגם הלשון, מביטים עמוק אחד לתוך עיני השנייה. שושן עמדה הרחק מעליהם, משקיפה במלכותיות על ארצה החדשה. אסתר הבינה שחייה לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.
"אני… מתה?"
"בעולם ההוא את מתה, כולנו מתים שם… אך פה את חיה. פה את נמצאת כדי לחיות את חיי הנצח שלך ויום אחד גם שאר משפחתך תגיע לפה."
"ועד אז?"
שלמה חייך והצביע לעבר גבעות מרוחקות, עליהן הופיעו סקרנים רבים. בני אדם, רוחות רפאים, ענקים, בעלי חיים מהלכים, מלאכים, בני כלאיים ויצורים רבים נוספים התקרבו לעבר השלושה והביטו עליהם במבט שואל.
צל גדול חלף על פני השמיים וחמור מכונף גדול צנח מן המרומים, מגבו קפץ אדם גבוה ומזוקן. האדם הביט על אסתר בחיוך רחב.
"חיכיתי זמן רב שתגיעי לארצנו, זמן רב מאוד."
"מדוע?"
האיש הוציא מכיס גלימתו פך שמן. "אספמיה צריכה מלכה, אסתר. את היא זו שעומדת לבצע את המשימה. האם את מקבלת את ייעודך?"
אסתר הנהנה והוא מרח את ראשה בשמן זך וטהור. לאחר-מכן היא הובילה את כל בני עמה החדשים לתוך שושן, למלא את מקומם של בני פרס שעזבו את העיר והפכוה לאגדה.

באותו ערב, בשקט ובדממה, אסתר ושלמה נישאו בחדרה.
הם היו בנוכחות עשרה אנשים בלבד, ביניהם תשעה טבחים ויעקב. השניים החליפו טבעות מיוחדות אשר חושלו מהמתכת הנטושה אשר בנפחיות העיר, תפרו דמויות של פרפרים על הצמיד שהלוויתן הביא מהעולם שמעבר. כבר באותו ערב הזוג המלכותי הטרי התיישב על כיסאות המלוכה של ארמון שושן הבירה והחל למלוך על ממלכת אספמיה הכבירה.