יום הנישואין הראשון שלנו

זה הוא יום הנישואין הראשון שלנו ואני עובד גם בבוקר וגם בלילה, והיא כועסת, מאוד.
הבטחתי לה סוף שבוע יווני, הבטחתי לה חופש,
מה אוכל לעשות? חייב לעבוד.
מכור.

שנה שעברה התחתנו ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
יום חמישי. סוגרים שבוע ואת שנת הלימודים. קיץ.
גן האירועים הכי שווה בעיר,
עם צוות שושבינים ושושבינות הכי שווה בעיר,
עם שתי המשפחות הכי שוות בעיר
וכלה אחת, הכי שווה,
במדינה.

אני זוכר שנורא התרגשתי כבר מההצעה.
כבר מההצעה הייתי ב"היי" שלא פסק עד אחרי החתונה.
בעצם, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהתרגשתי ברמה 10.

כשעליתי לתורה בגיל 13,
אני, שפם טורקי קטן, אבא בצד ימין, רבי בצד שמאל, התרגשתי רמה 7
כשהופעתי בפעם הראשונה, בגיל 14, בעיר הראפ, הלוא היא לוד, כפרה, התרגשתי רמה 8
כשעשיתי שנת שירות ומיד אחר כך, כשהצלחתי להגיע לנח"ל, למרות פירוק הגרעין, התרגשתי רמה 9
כשסוף סוף הגיע השחרור המיוחל, למרות שבתוך תוכי התבאסתי לעזוב שם, התרגשתי רמה 9 על גבול ה10 והייתי בעננים.
אחרי 4 שנים של זוגיות, כשכולם כבר ידעו שזה יקרה, אני לא האמנתי שזה יקרה, לא האמנתי עד אותו רגע,
עד שכרעתי ברך.
היינו שם רק שנינו, היא הזילה דמעה של אושר. גם אני.
היא אמרה לי כן, שנייה לפני שחטפתי התקף לב ושנינו קפצנו באוויר. אשכרה קפצנו, כמו ילדים.
שם התרגשתי רמה 10

קצת אחרי השחרור, נפגשנו אני והיא בבית קפה.
(השלוק מהקפה באותו יום היה הכי טעים ששתיתי)
אני מכיר אותה מהעבר הרחוק, בתקופה שלא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, שהייתי מאוהב בה ברמות והיא הייתה מאוהבת במישהו אחר.
נפגשנו ודיברנו שעות, על שטויות, על חוויות.
צחקנו, הפתענו אחד את השנייה;
סיפרתי לה שאני עכשיו בשלב החיפושים אחר המקצוע שיקבור אותי. מחפש להעמיק בתחום שאליו אני מתחבר, בתחום שאני אוהב אהבת אמת ולא רק בגלל שזה כסף טוב, דווקא להפך,
הבעיה אצלי, היא שהתחומים אליהם אני מתחבר אין ביקוש במדינה המזורגגת הזאת ובטח שלא כסף.
היא סיפרה לי שהיא בדיוק נרשמה למכינה באחת המכללות הנחשבות. רוצה לשפר ציונים. לבוא מוכנה לתואר.
וגם עד שהבינה שהפסיכומטרי מיותר לחלוטין ולא משקף דבר, היא כבר עישנה את הסיגריה של אחרי
המבחן.
מעשנת? אני הפסקתי, כבר שנתיים.
לא, זה לא מפריע לי. למען האהבה אסבול את הריח שלא יוצא מהבגדים ואת הצרכים המיותרים.
מעניין מתי תבין שזה הכל בראש ושלא באמת חייב סיגריה עם הקפה של הבוקר או סיגריה אחרי האוכל.

סיפרתי לה שעשיתי את דרום אמריקה, את הודו, קצת מאירופה הקלאסית ולא מצאתי את השקט שלי. שזה בעצם כל מה שחיפשתי ועדיין, מחפש,
שקט.
סיפרה שעשתה את הודו, פעמיים,
מצפון לדרום, הפוגה קטנה בתאילנד וחזרה.
היה לה את כל השקט שבעולם ובכל זאת, סיפרה שלא הצליחה למצוא נחת.
תמיד היה לה איזה עניין, קצת סטרס, קצת סרטים.
ככה אני זוכר אותה, אכולת סרטים
וזה בסדר, כי אני אוכל סרטים לארוחת בוקר, אז אפשר להסתדר בינינו.

כבר באותו יום ידעתי שנהיה ביחד לנצח.
קצת יומרני, קצת יותר מדי ביטחון עצמי, קצת הזוי לחשוב ככה אחרי שלא הייתה אהבה 5 שנים..

היה יבש במשך 5 שנים ולא בגלל הנשים, אין פה משחקים ולא אתן את התירוצים הקבועים..
בגללי.
אני בן זוג קצת קשה וככה גם אמרתי לה, שלמרות שהכירה, הזהרתי מראש;
אני בן זוג קשה, לפעמים קצת מיושן, לפעמים יותר מדי עקשן, אבל מנסה. משתדל.
אני יכול להיות גם רומנטיקן, כשצריך, וגם כשלא.
אני יכול להיות כל מה שתרצי, וגם כל מה שלא תרצי
ובכל זאת, תרצי.
כי אני אחד כזה שבסוף כולם אוהבים, אחרי שטיפה מכירים, אחרי שקצת קצת מתרגלים..
אבל אותך זה לא אמור להדאיג, מרגיע אותה.. את כבר מכירה אותי ואיך בא לי שתכירי אותי עוד!
למרות שלא בא לי שתתרגלי אלי.
שונא שבסופו של דבר, בזוגיות, מתרגלים.
כשמתרגלים, כבר פחות אוהבים, כי.. רגילים
וכשרגילים, אז רגילים לאהבה מסוימת, לשגרה מסוימת.
אוי כמה שאני שונא שגרה ושונא הרגלים,
שונא להתרגל.
זוגיות, ברגע שהיא הופכת להרגל, היא מתה מבפנים, כשמבחוץ היא עוד מחייכת, מנסה לשרוד את הרגעים האחרונים, שותה את שאריות הקפה ואוכלת בכוח את האוכל הכבר לא כל כך טעים שהיא בישלה לעצמה(!)

אז צריך למצוא ייחודיות, משהו משותף, משהו מיוחד שיחיה את הזוגיות הזו כל יום מחדש
וזה נורא קשה למצוא, למה?
למה כל כך קשה למצוא את התבלין הזה שיכניס טעם קצת אחר לתבשיל.
התבשיל הזה מיוחד בפני עצמו, אבל רק בודדים מצליחים באמת ליהנות ממנו מבלי להוסיף אף תבלין, בעוד שמי שלא נהנה, אלו בודדים שמצליחים למצוא את אותו תבלין מיוחד במקום רחוק ונידח,
ואז נוצרת להם בעיה כשהם מוסיפים יותר מדי מאותו תבלין.
תבלין מהסוג הזה אין בכל מקום, ככה גם הזוגיות שאיבדה כל רגש בעקבות ההתמכרות.

התמכרות תמיד הורסת, כוס אמא שלה.
ההתמכרות הורסת בתים, הורסת משפחות וקוברת כל אהבה שנופלת לה בידיים.
אבל מה יקרה אם אתמכר אליה?
בידיים המזוהמות והמכורות האלה, קברתי את האהבה שלנו.
התמכרתי לעבודה.
כל החיים הייתי עסוק בלחפש עבודות ובלעבוד בכולם בו זמנית. אף פעם לא הייתי מרוצה מעבודה אחת, עבודה אחת לא הספיקה לי.
הייתי חייב עוד בשביל למלא חלל ריק, כי בתוך תוכי תמיד ידעתי שאני אוהב לעבוד.
האם אני אוהב לעבוד כמו שאני אוהב אותה?
כן, אוהב לעבוד, זה לא בושה לספר שבמקום להיות שבבית, העדפתי להיות בעבודה.
למה להגיע הביתה שאפשר לעבוד בלי הפסקה וככה להעסיק את עצמך כל היום מבלי רגע אחד של שעמום,
והכסף, הכסף שהרווחתי מכל העבודות, וואי וואי,
הייתי עשיר!
עשיר בכסף ועשיר בעבודה.
ומה עם עושר באהבה? או אושר?
מה עדיף יותר?

אני לא אומר שבבית משעמם לי, אני לא אומר שבבית אין דברים לעשות,
אני רק אומר שאני מעדיף לעבוד, לעבוד בשביל להרוויח,
להרוויח עוד קצת מהעבודה.
מכור.

הרי בעבודה תמיד אפשר להתקדם, נכון?
אז אם אעבוד כל יום-כל היום, אתקדם יותר מהר משאר העובדים,
אגיע יותר מהר למקום שאני רוצה להגיע אליו.
לאן אתה רוצה להגיע?

כל כך הרבה שאלות רצות במוח שלי, אין לי תשובה לאף אחת מהן.

בכל אופן, מה שאני כן יודע, שההתמכרות הזו יום אחד תהרוג אותי וחבל,
עד שהפסקתי לעשן, התמכרתי לסיגריות אחרות.
למה לא פשוט להחליט שזו לא התמכרות?
לעבוד על התת מודע שכרגע נמצא שלב אחד לפני שגעון.

לא יודע מה עוד לומר, אך מה שאני כן יודע, הוא שהיום זה הוא יום הנישואין הראשון שלנו ואני עובד גם בבוקר וגם בלילה, והיא כועסת, מאוד.
הבטחתי לה סוף שבוע יווני, הבטחתי לה חופש,
מה אוכל לעשות? חייב לעבוד.
מכור.
אהה, סליחה, לא מכור.
אם אני מודע, אז אני לא מכור,
לא?