על שמיכה וציפית

'ואיזה היגיון לעזזאל גורם לך להוציא את השמיכה מהציפית כל פעם?' אמרתי ותלשתי את שמיכת הפוך והציפית מבין ידיה. הפעם היא הוציאה את השמיכה לגמרי מהציפית ולא רק בלגנה אותה בתוכה אבל עדיין לא כעסתי באמת, הייתי יותר משועשע ומתוסכל ומלא רחמים עצמיים.
שנאתי ציפיות. פחדתי מציפיות. תעבתי ציפיות
'אהה' היא התחילה לומר בקול הצייצני שלה, מנופפת בידיה ושערה 'הייתי בחדר של תומר והיה חם אז הורדתי את הציפית אז-'
'למה עשית דבר כזה?' יריתי בה מבט לרגע, מנסה לאחוז במה שחשבתי שהיו שתי פינות בצד הרוחבי של השמיכה
'היה לי חם' היא צייצה ואני גנחתי: לא, ניראלי שזה הצד האורכי. התחלתי לחפש שוב
'היה לך חם… – ' מלמלתי אליה, לא מקשיב באמת, לא שזה הפריע לה. היא המשיכה לצייץ, קולה ילדותי ומקפץ כמו דמות מצוירת, היא הייתה בעצם נאום על הקיץ: חם בו, היא שונאת אותו, המזגן לא מקרר, הוא עומד להסתיים, היא שונאת בית ספר, היא שונאת שהוא עומד להסתיים
'הממ' אמרתי לה ונופפתי בציפית הלבנה כמו בדגל כניעה. כשהייתי קטן הייתה לי תוכנית פעולה תלת שלבית להלבשת שמיכות: הייתי פורש את השמיכה על המיטה (ככה לא מתבלבלים בין האורך לרוחב) תופס לה באוזניים ומהדק אותן (בהתאמה) לאוזני הציפית (בתקווה שגם הן אוזניים רוחביות) לאחר מכן הייתי נעמד על המיטה – כך שהשמיכה תוכל להתנופף לכל אורכה – ומנער. ומנער. ומנער.
הייתי בטוח שזאת תוכנית פעולה ראויה לגמרי אבל תמיד איכשהו מצאתי את עצמי זוחל על המיטה, אבוד, בתוך מנהרת בדים עם בעיות אורך-רוחב.
ובכל זאת תוכנית הפעולה הנ"ל עוד שמשה אותי, תמיד.
גנחתי בדרמטיות: לא ניראלי שזה יהיה רעיון טוב לפרוס עכשיו את השמיכה על רצפת המטבח
'למה הוצאת אותה?' אמרתי שוב
'אמרתי לך: היה לי חם!' היא זעפה באופן מוגזם ודי חמוד, משלבת את ידייה, גבותייה מכווצות.
'הו אבל מה הקשר! למה פשוט לא לקחת שמיכה דקה, למה היית חייבת ל–'
'אתה לא מבין! '
היא קבעה ואני גנחתי שוב (את גניחת הגניחות) . אני מבין איך מחשב עובד, אני מבין איך מנוע עובד, אני מבין איך פלאפון עובד, אני מבין איך מכונית עובדת, אני מבין איך דג נושם.
אני לא מבין איך ציפית עוטפת שמיכה.
החלטתי לשנות טקטיקה: מעיכה שמיכתית כללית לתוך הציפית.
זה עבד, הבטתי בסיפוק רק כדי לאבחן שיצרתי שק ענק ומדולל. לא טוב.
טקטיקה חלופית לטקטיקה חלופית: ניעור ציפתי כללי, אני משער שניראתי כמו תרנגול שמנסה לעוף (ותרנגול לא מסוגל לעוף) אבל זה עבד בסוף. עבד.
חייכתי וניערתי את השמיכה ניעור אחרון: איטי ועדין, רק כדי לראות את כולה, מלאה בפוך בריכוז שווה לכל גודלה
'הינה' אמרתי בגאווה והגשתי לה את השמיכה, מתחרט פתאום 'חכי, תסתובבי קודם'
המתנתי בסבלנות עד שהיא סבבה אלי גב זעיר ונופפתי את השמיכה בפעם האלף לאותו יום רק שהפעם גם הנחתתי אותה בעדינות על ראש וכתפיים זערוריים.
'כמו גלימה! ' היא קראה בהתלהבות ואני גיחכתי. היא פסעה מעט קדימה, מטה את ראשה אחורנית לראות את השמיכה משתרחת על הריצפה מאחוריה
'כן. עכשיו לכי כבר לשון' אמרתי בטון עצבני וזה מה שהיא עשתה. מפריחה נשיקות לכל עבר ומצפצפת לילה טוב, כמו נסיכה אמיתית.
יופי.
התיישבתי בסיפוק על אחד מכיסאות המטבח והרמתי את כוס הקפה הפושרת והמלאה למחצה שלי. לגמתי, מודע עד כאב לכך שזה לא הפעם האחרונה ושטקטיקה חלופית לטקטיקה חלופית הייתה הטקטיקה הכי טובה שלי והיא הייתה טקטיקה גרועה. ציפית ושמיכה. הממ