הנתיב המהיר להרס עצמי (סוג של פריקה… )

אני לא מסכן , אני אבוד .
במסדרון של מחשבות ושאלות צועד , ו כמעט בחלק של העבר לא שורד ..
רוחי עייפה , מנוחה לא תדע . צועקת היא לעזרה .
כמו זאב במנוסה .
מה רע בי ? , מי אני באמת ?.
האם המוח הוא המנהיג בגוף שלי ? , או שמה הלב שולט .
הקיר הרביעי כל כך קרוב לשבירה , בינתיים אני אותו רק שורט .
אני לא זוכר מה המשמעות של שמחה , אין בחיוך נחמה .
אם לכולם אני עושה טוב , אז למה לי רע ? .
למה אני לא יכול אפילו לישון בשלווה .
למה שאנשים אחרים מספרים על ילדות מופלאה .
החלק הזה אצלי מחוק .
למה אני כל כך דפוק ? !!!.
שכדי לספר למישהו על החיים שלי אני עושה את זה בכתיבה .
למה רוב הזמן האלכהול לוקח בי שליטה , כאילו הוא שותה אותי .
למרות שלא פגעתי באף אחד חוץ מעצמי .
למה המילה חופשי , אצלי כל כך קשורה .
שהלב נשבר זה לא מושג רפואי , אז אין תרופה .
אז זה ממש כמו מחלה , זה כואב כל כך בזמנים מסויימים .
וכמו שזה הולך , זה חוזר ברוב הפעמים .
כמעט כמו הסיוטים .
או כמו הבולמיה שהוציאה לי את הטעם מ החיים .
או כמו המחשבות האלו שאותי רודפות , מה הסיבה שאני עוד קיים ?
יש מישהו שיכול לחיות בלעדיי בעולם ?
כי אני רואה את עצמי רק עוד חלק מכולם .
למרות שחוץ ממני ,אין עוד אף אחד שם .
רק המילים נכתבות הן בכאב מ דמי .
בחיי למדתי רק דרך אחד , הנתיב המהיר להרס עצמי …