השדרה.

יום אחר יום אחר יום, מוצאת את עצמי צועדת באותה השדרה, שדרת הרגשות המקובעים והרדיקלים, שדרת הכאב השגרתי, שדרה שאין אני יודעת את סופה ואת מקומי בה.
לרגע אחד אני מרגישה שהבתים בשדרה נשרפים, וחיי נגמרו, ואיתם גם התקווה. אני יודעת שאחוש לאחר הרגע הזה, את ההרגשה הקסומה הזו שהכל יהיה בסדר, ואין סוף לתקווה ולאופטימיות.
אך כעת, לפני שהרגע הזה יגיע, אני מתקילה את עצמי, ושואלת: האם ההרגשה הזו באמת נכונה, או שזו פשוט תגובה כימית בגופי שגורמת לי להרגיש את הרגשות הללו?
ברשותי ים של אפשרויות לרגשות: כעס, שמחה, עצב, אושר. אך משום מה, מרוב שהכנסתי את עצמי למצב כל כך מקובע בתוך עצמי, לא משנה אילו רגשות יחלפו בגופי, אני עדיין אמשיך לצעוד בשדרה המעורפלת הזו, באותה הרגשה סתמית ומעיקה.
כמו בכל דבר בחיים, שום דבר לא נשאר אותו הדבר לגמרי. גם בשדרה שלי, יש מקומות בהירים יותר, ומקומות אפלים יותר. אך זה לא משנה את העובדה שאני עדיין צועדת בשדרה הזו – ונשארת במקום.
מכירה כל נתיב ושביל בשדרה הזו, אך בכל זאת – אינני יודעת את הדרך החוצה ממנה.
יודעת לטפס על כל עץ בשדרה, ולמרות שאני מגיעה לענף הגבוה ביותר – איני רואה דבר באופק.
למרות זאת, בשדרה שלי, בקצה השדרה, יש פנס אור קטן.
מדי פעם הוא נכבה, מתנוון, מדי פעם הוא נוטה לשנות את צבעיו הלא סוסגניים בעליל, אך הוא עדיין קיים בשדרה קודרת שכזו, מסיבה לא ידועה.
הפנס הנ״ל, הוא תקוותי, מקור ההשתקקויות שלי, והאמביציה ההרואית שיש לי לשדרה, לשדרה שלי.
אני מודה, הפנס הקטן לא יציב, וההתקשות שלו להאיר את השדרה היא מובנת מאליו.
אך הפנס הקטן יכול היה להיכחד מהשדרה במהירות רבה, או להכבה בתדירות גבוהה אף יותר מהתדירות שהוא נכבה בה בימים אלו.
יש לי כבוד לפנס הזה, עם כל החסרונות שבו. אני משתדלת להעריך אותו, לייחס לו חשיבות ולתת לו את תשומת ליבי ככל האפשר.
תודה לך פנס, אני מודה לך. מודה לך על זה שמנעת מהשדרה שלי להיות שחורה וצוחנת לחלוטין.
מודה לך על זה שהיית שם בשביל לאזן ולמתן את השחור בעזרת הפסטורליות הממוזערת שטמונה בך.
בעזרתך, אמשיך לצפות בקוצר רוח לאינטגרציה קסומה, שתגדיר אותך ואת השדרה, אחרת ממה שאי פעם הגדרתי אותכם.
אך עד אז, ממשיכה אני ללכת בשדרה האינסופית, המוצפת הרגשות ורגשות.
ראשי צופן קדימה, לכיוון העתיד, לכיוון החיוביות והתעוזה, לכיוון החלומות והגשמתן. ראשי צופן *לכיוון הפנס* , בתקווה שלא יתכבה שוב.