חסר כל

הוא היה אדם תמים ולא חכם במיוחד כך שמעולם לא ידע הצלחה מה
היא.
למרות שבגדיו היו קרועים ומטונפים וגם לו חסר היה כסף,
רכוש או משפחה, הוא היה מעט שונה מדומיו.
ההבדל בין צדוק להומלסים אחרים נמצא בהזדמנות המשונה שנפלה בחיקו. זו לא הייתה
סתם הזדמנות.
בלילה ככל הלילות בשנים האחרונות בחייו מצא עצמו צדוק ישן עם
חתולי הרחוב שאימץ, בסמטה שקטה וחשוכה באחת מאותן הסמטאות של
יפו. חום פרוותם של החתולים ואלתור מצעי הקרטון והעיתונים בהם
התכסה היוו נחמה מסוימת בהתחשב במזג האוויר המקפיא ששרר. קול
פגיעת קבוצת שטרות הכסף המאוגדת בגומייה במדרגה הצמודה לראשו,
גרם לחתולי הרחוב להתפזר מיד לכל עבר ולצדוק גרמה למצמץ מספר
פעמים, אך מהר מאד הוא שב לשנתו.
"לא מעניין אותך הכסף?"
צדוק, כמתוך אינסטינקט, פתח את עיניו, זרק ידיו על המדרכה ודחף
את עצמו להתיישב במהירות. הוא גרר את עצמו אחורה אל קיר
הבניין שמאחוריו, למקרה שיצטרך לקום מהר.
"מה?" שאל צדוק. מבולבל.
הגבר שעמד מולו היה נמוך ועטוף מעיל ארוך, עבה ושחור. פניו
התאפיינו בסנטר קשה ומרובע ועצמות לחיים בולטות בעלי תווים
חדים וסימטריים. עיניו האפורות והשיער המלא והמטופח שלו הצליחו
להסיט את תשומת הלב מאפו שנראה ארוך מדי. גם הקמטים המעטים
שעליו נראו כאילו חושבו מראש והוסיפו לו חן מחוספס. צדוק העריך
כי היה בגילו.
"הכסף, לא מעניין אותך?". שאל האיש והצביע על ערימת השטרות
שנחה על המדרגה. פיו של צדוק העלה חיוך, עיניו נפערו ובבת אחת
הוא התעורר.
"מעניין! מעניין! תודה רבה! תבורך אדוני! תבורך!"
"על מה כל התודה? בסך הכל הפלתי לידך חלק מהכסף שלי." אמר
והתכופף להרים את הערמה בחזרה לידו. "רק רציתי לדעת אם הוא
מעניין אותך.", הסתובב והחל להתרחק. מדיי כמה פסיעות שחרר את
אחד השטרות מידו עד שנחת על המדרכה.
"אם הוא באמת מעניין אותך אז תגיע." הכריז בקול רם.
למרות גבותיו המורמות לנוכח הסיטואציה המפתיעה, זינק צדוק
ממקומו ועקב אחרי מסלול השטרות המפוזרים, אוסף אחד, אחד, עד
שהגיע לאותו האיש המסתורי שחיכה בצמוד לרכב אפור ובודד בחניון
גדול וריק.
"את מה שאספת אתה יכול לשמור. איך קוראים לך?" שאל אותו האיש.
"צדוק. אבל אתה יכול לקרוא לי איך שבא לך, איש. תודה לך!".
"צדוק. מה שם המשפחה?"
"סליחה, זה לא משנה, אין לי משפחה." ענה צדוק.
"מצוין."
צדוק לא הבין את תשובתו של האיש והביט בו במבט שואל. זה שמולו
פתח את דלת מכוניתו, הוציא מתוכה מעיל גדול והגיש לו.
"אם הכסף עניין אותך אז בטח גם מקלחת חמה, סכין גילוח, בגדים
חדשים וחדר קבוע בבית מלון יעניינו אותך. אם כן, אז יש לי
עבודה בשבילך."
צדוק לא ידע כיצד לעכל את ההצעה ותשובתו ערבבה את המילים תודה,
כן, בטח ועבודה לכדי מילה אחת ארוכה ובכלל לא ברורה. זה הצחיק
את האדם שמולו והוא גיחך.
"סליחה על איך שהתנהגתי. בוא. את הלילה תעביר במלון ומחר אספר
לך מה אני מבקש."
ראשו המהנהן בחיוב של צדוק היה שביו בקסמה של ההצעה והוא לא
הצליח לחשב את הסיכונים הכרוכים בה, שהרי הוא מקבל הצעה מפתה
מדיי מאדם שלא פגש בו מימיו.
"נו. בוא. כנס." אמר האיש תוך שהוא פותח את דלת מושב הנהג
ומתיישב במקומו.
כך עשה צדוק.
לבוש פיג'מה נקייה, צדוק התעורר בחדר מלון תל אביבי זול, בסמוך
לחדר נוסף שמתוכו בקעו במהלך הלילה קולות אנחה שרמזו על קיום
אורגיה. הקירות היו מלוכלכים ומתקלפים, המזרן ומצעי המיטה היו
בלויים ומוכתמים והמזגן הרעיש וטפטף מים חומים לדלי שעמד
תחתיו. כל אלו ליוו את צדוק בלילה הטוב והנעים ביותר שעבר עליו
בשנים האחרונות, מאז שעבר לגור ברחוב. כשהוא מתרפק על הרעננות
ששכח, קם צדוק וניגש להתקלח כבר בפעם השנייה מאז הגיע למלון.
זקנו הארוך נותר בביב בית המלון והוא השאיר לעצמו שפם קצר
ופאות ארוכות רק כדי שלא יראה כמו פעם, כדי להרגיש באמת אדם
חדש. הוא נשען על עדן החלון וניסה לעשן סיגריה אחת מתוך החפיסה
שהושארה בשבילו. כמה שניות של שיעול חנוק סיימו את השאיפה
הראשונה וגרמו לו לכבות אותה. הוא ינסה שוב בפעם אחרת. שתי
דפיקות בדלת ואחריהן קול פתיחת המנעול ושניות אחרי צדוק כבר לא
היה לבד בחדר ומולו האדם מאתמול. צדוק חייך אליו.
"בוקר טוב." אמר האיש, מחייך בחזרה.
"בוקר טוב. אפשר לדעת איך קוראים לך איש יקר?" שאל אותו צדוק.
"לא, מצטער. אני אדם פשוט, אני לא רוצה להסתבך. מספיק שאתה
יודע איך אני נראה. תבין, פשוט אחרת אצטרך להחזיר אותך למקום
שממנו אספתי אותך ולסיים כל קשר איתך."
הוא זרק עליו שקית מקושטת בלוגו של בית קפה מוכר ובתוכה חיכתה
לו ארוחת הבוקר שלו.
"שב, תאכל. אני רוצה שנדבר."
צדוק התיישב, הוציא לעצמו חצי סנדוויץ' במחשבה שאת החצי השני
ישמור לחתולים שלו והחל לאכול בתאבון רב, כמעט בהתנפלות. את
אברי פניו שמר מתוחים בניסיון לשדר הקשבה.
"בתאבון." אמר האיש שלפתע ארשת פניו השתנתה והוא נראה לחוץ.
הוא ניגב את מצחו, לקח נשימה עמוקה והמשיך, "תקשיב. אני בדרך
כלל בן אדם טוב. או לפחות ממוצע. אני שומר על אותה משרה כבר
קרוב לעשרים שנה ואני נשוי באושר. יש לי שלושה ילדים, בן חייל
ושתי בנות קטנות." שוב עצירה לנשימה עמוקה, אפילו ארוכה יותר
מהקודמת, "אישתי הייתה צריכה לעבור ניתוח ו… הסתבכתי. נכנסתי
לבור. אני חייב כספים ומאיימים על החיים שלי ושלהם. אני צריך
לבקש את העזרה שלך." לאחר שניות ספורות של שקט וחוסר תגובה,
הרים האיש את מבטו וראה את פרצופו המתוח של צדוק מנסה לבלוע את
הביס הגדול שבפיו על מנת להגיב. הבליעה כאבה לצדוק ופרצופו
התעקם.
"מה זאת אומרת את העזרה שלי? איך אני קשור לזה?" שאל צדוק.
"תסלח לי על הישירות, כן?", אמר האיש, "אין לך כלום. אפילו לא
משפחה. נכון?"
"חסר כל." ענה צדוק תוך שהנהן בהסכמה.
"אז אתה מבין למה דווקא את העזרה שלך אני צריך? 'חסר כל' אמרת.
אף אחד לא מכיר אותך או מחפש אותך וגם אם כן אז אין שום סיבה
בעולם שיקשרו אותך להריגה."
בהישמע המילה האחרונה שארית הסנדוויץ' נמעכה בידו של צדוק. הוא
מיד עזב אותו, קם וניער בשתי ידיו כסימן לביטול.
"אתה רוצה ממני?!, תסלח לי," אמר צדוק בקול רועד ופניו
התכווצו. הוא מעולם לא היה בסיטואציה דומה לזו ולכן לא ידע איך
להתמודד עם הנאמר.
האיש קם גם הוא. "לא. לא, תסלח לי אתה, אם אתה כל כך ישר שככה
אתה בורח מרעיון כזה, אז אתה בטח מבין שקניתי ממך ביושר לפחות
את המשך השיחה. אני מבקש שתתיישב חזרה. תן לי לסיים."
צדוק התלבט רגעים קצרים, דבר שהתבטא בצעדיו המבולבלים לפנים
ולאחור. בסופו של דבר החליט שהאיש צודק והתיישב חזרה, מרגיש
חייב.
"אתה לא צריך לשמוע פרטים נוספים על הסיפור, רק לדעת שאם תהרוג
אותו תקבל מימון לחיים כאלה בחצי שנה הקרובה. אני מבטיח גם
לעזור לך למצוא עבודה. אפילו דירה בהמשך." צדוק הרים את מבטו,
דיבורו של האיש נשמע משכנע יותר, "אתה בסך הכל תצטרך לירות בו.
להיכנס לבית שלו, ולירות בו, וזהו. בלי להסתכל לו בעיניים. הוא
איש רע. הוא איש מספיק רע בשביל למות מכדור בראש. באמת. אני
נשבע לך שהוא איש רע. טעות אחת עשיתי כל החיים, טעות אחת. זה
שלוויתי ממנו." שפתיו של האיש רעדו ודמעה אחת בודדה עזבה את
עינו וטיילה לאורך פניו עד שהתנתקה מסנטרו וכשפגעה ברצפה נדמה
היה לצדוק ששמע את קול ניתוצה. הוא הצליח להאמין קצת לדבריו.
מחשבתו הייתה מבולבלת והוא לא ידע מה להחליט.
"בבקשה ממך! שום דבר אחר לא יעזור לי. זה דיל טוב לכל הצדדים.
אף אחד מאיתנו לא צריך לחיות את החיים שהוא חי. לא ככה."
מבטו של צדוק הוסט אל עבר דלת המראה המטונפת של ארון החדר. הוא
ראה את עצמו נקי, מגולח ובבגדים חדשים. הוא ראה את עצמו חדש.
זה קרץ לו.
למחרת היום בו נפגשו בבית המלון צדוק מצא את עצמו לא מבין איך
קרה שהוא מתדפק על דלתו של מי שיהפוך להיות קורבנו בעתיד
הקרוב. האקדח היה מוסתר בין גבו לחגורת מכנסיו החדשים. הוא ידע
שההזדמנות שנפלה בחיקו הייתה חד פעמית והוא רצה לנצל אותה, לכן
בחר להתכחש להשלכות שיכולות לבוא בעקבות הבחירה שלו. הוא חיכה
כמה שניות ונפתחה הדלת. מולו עמד אדם שהיה גבוה ממנו בראש
וקצת, קירח, שמן, מכוער ומוזנח. בידו השמנונית החזיק כוס בירה
ובפיו לעס מה שהריח ונראה כמו בשר עשוי על האש. האדם עמד
והסתכל על צדוק עד שבסופו של דבר נמאס לו.
"נו, מה אתה רוצה?" אמר בקול צרוד.
"שלום, אתה איתן?" אמר צדוק. איתן הנהן.
"רציתי… רציתי…" ונתקע.
"נו ,מה?" שאל איתן בחוסר סובלנות.
כמה שניות נוספות של החלפת מבטים הסתכמו בניסיון לסגירת הדלת.
במהירות תקע צדוק את רגלו כמחסום בין הדלת למשקוף. כשפתח איתן
את הדלת בשנית ושלח את ידו לעברו של צדוק, הוא לא הבין איך
מבלי שראה את תנועת שליפת האקדח הוא כבר היה מכוון אליו.
תנועתו נעצרה מיד.
"אפשר להיכנס?" שאל צדוק ודחף את הדלת בעדינות.
איתן שחרר את הדלת בזהירות והסתובב פנימה. נוקב מבט חריף בצדוק
ומנסה להבין אם הוא מכיר אותו או לא ואם כן אז מאיפה. לאחר
שנכנסו, סגר צדוק את הדלת.
"לנעול?" שאל צדוק ומיד התנער כמי שצמרמורת עוברת בשדרתו.
"מה?" שאל איתן.
"לא משנה. כלום."
איתן נעמד מול צדוק מכופף מעט וידיו פרוסות לצדדים.
"אתה יודע שלא תצא מזה בחיים, נכון?" שאל איתן בטון אלים
כשפניו ספק חמורות, ספק מזלזלות.
צדוק השתדל שלא להסתכל לו בעיניים. הוא לא רוצח, הוא בסך הכל
רוצה שיהיה לו טוב. הוא הרים לרגע את מבטו, רק כדי לוודא
שהאקדח מכוון לפגיעה. הוא דרך אותו ואצבעו החלה ללחוץ את ההדק.
בראשו לא הפסיק לדמיין את השינוי שהולך לבוא על חייו לאחר
המעשה.
"רגע, רגע! רגע!" אמר איתן שקולו נעשה פתאום מפוחד יותר. ידיו
הורמו והגנו על ראשו ועל גופו המכווץ. "בבקשה, בבקשה! רגע!".
בשבריר של שנייה מבטו של צדוק נמשך להיפגש במבטו של איתן.
רחמיו החלו לתסוס בלבו והוא הרחיק את אצבעו מהדק האקדח. איתן
שהתנשם בכבדות פלט אנחת הקלה כבדה והרים את מבטו אל צדוק.
"אני מכיר אותך או ששלחו אותך עליי?".
"די. שתוק." ענה צדוק בניסיון לגבור על רחמיו והרים את האקדח
שוב.
צווחה קצרה פרצה את גבולות איפוקו של איתן ונשמעה באוזניו של
צדוק. הוא הצליח שוב לנתק אותו מהפעולה.
"רגע, רגע! רק את השאלה הזאת. רק את השאלה הזאת." התחנן. "שלחו
אותך? אני אשלם כפול. אני אשלם לך כפול. רק אל תירה בי. אל
תירה בי! בבקשה, אחי, אל תירה בי." ובכל פעם שחזר על המשפט
נשמע איתן מיואש עוד יותר. האקדח נשאר במקומו אבל צדוק התערער.
לאט, לאט המשפט הפך ליללת בכי שנראתה לא מתאימה לחזיר הבריוני
שמולו. סקרנותו של צדוק השתלטה עליו ונפלטה לו השאלה "למה
לא?".
עיניו של איתן נפקחו ופרצופו נתקע בהבעה לא ברורה.
"כי אתה לא רוצח. אתה לא רוצח, נכון? רואים עלייך שלא."
צדוק לא רצה לאבד את כוחו ואימץ את מוחו בכדי למצוא תשובה
מהירה.
"נו. אז מה? אתה לא נראה אחד שמיילל."
נדמה שתשובתו של צדוק פגעה בגבריותו של איתן מכיוון שפרצופו
המפוחד התגבש בבת אחת לכדי יחידה מהודקת ואדומה.
"אתה חכם? תן לי רגע את האקדח ואני אראה לך איך גם אתה מיילל.
בן זונה."
הוא לא יודע איך זה קרה אבל המשפט גרם למוחו של צדוק לדמיין
סיטואציה הפוכה בה איתן עומד מולו עם אקדח דרוך לירי, מכוון
לראשו. הוא מיד ראה את עצמו מיילל. צדוק הבין שהוא לא היה רוצה
שזה יקרה ומיד רחמיו השתלטו עליו והוא ידע שהעסקה שלו עם האיש
המסתורי לא תמומש. הוא נזכר שהחיים ברחוב לימדו אותו הרמוניה –
הוא דאג להאכיל את החתולים והם דאגו לחמם אותו בלילה. הוא הבין
שהוא מנסה להצטרף לעולם שמתחפש לטוב יותר ונח יותר.
בהחלטה שנבעה ממחשבותיו, האקדח הוסט מכיוונו של איתן שכבר היה
על ברכיו. "אני מצטער." אמר צדוק, "אני באמת מצטער. אתה צודק,
אני לא הייתי רוצה להיות במצב שלך." הוא הסתובב ונעצר. אז
הסתובב שוב והביט באיתן שהפך מאדום ללבן. "יש מישהו שחייב לך
כסף. הוא אומר שאיימת על החיים שלו ושל המשפחה שלו. הוא שלח
אותי. תדע לך שכסף לא שווה כלום. אתה שווה משהו. הם שווים
משהו. בגלל זה אני לא הרגתי אותך עכשיו." אמר צדוק, הסתובב
בשנית ויצא מהבית.
זו הייתה הפעולה האחרונה שעשה.