בחיי אני נשבע.

כמה עמוקה אהבתי כלפייה הייתה, אני גם לא יודע, כי התשוקה שלי כלפייה הייתה אין סופית ואהבה שלי כלפייה, כפליים.
אבל למה אני לא יודע עדיין?
כי מאז אין אחת אשר הצליחה להרים את הרף.
שהצליחה לגרום ללב שלי להינמס, עד כדי כך שאני יכול לבכות איתה ללא בושה.
אבל איך היא תעלה את הרף ממנה?
כל אספקט ממנה היה שלמות בלי מצמוץ.
והדבר הכי כואב שאני אפילו לא מגזים בתיאורה ואולי אף מפחית ממנו.
אך הדבר שדוקר אותי כל פעם מחדש, שהיא הייתה שלי ואם יכולתי להחזיר את הזמן אחורה, הייתי מציע לה להתחתן, כי אני ידעתי בכל לבי שאיתה אני יכולתי לחיות עד המוות, היא גרמה לי להאמין באלוהים כמה שקשה לי להאמין בזה, כי אמונתי נעלמה בגיל צעיר בגלל שנים של דממה והיא בחיוכה השמיעה מנגינות של מלאכים בראשי.
ואז טעיתי והייתה דממה.
ואז נעלמה אהבתי כלפיה ונאבדה לי התקווה.
כי אין נס קורה פעמיים.
בעיקר אם שרפתי את הנס הזה בעצמי, בגלל שרציתי עוד, שחמדתי לעוד, שהתשוקה שלי לא החזיקה אותי.
אך נשבעתי, שאם אמצא מישהי אשר ליבי יהיה איתה בכל נפשי ולא שום אישה תעלה לדעתי איתה ולא אהיה לי שום צל של ספק שאחייך איתה לתמיד, אני אחכה שנפשה יהיה טהור איתי, כי אני מלוכלך ממעשיי התועבים אך אני מוכן לחכות לאהבה אמיתית.
לאהבה היחידה שלי לחיי.