מחזיקים אותי,תמיד יחזיקו
תפסיקו
אני לא יכולה
אני רצה בעוד הכבלים מחזיקים אותי
מנסים להחזיר אותי למקור
לילדה הקטנה והחמודה עם הקוקיות
זאתי שחייכה, זאתי שעשתה מה שאמרתם לה
הדמעות זולגות בעודי מנסה לשחרר את הכבלים
אני צועקת לעזרה נאנקת בכאב אבל אף אחד לא בא לעזור
גם אף אחד לא יבוא
אני לא אותה ילדה כבר אני מנסה לצעוק
אנשים משתנים ומתבגרים אני מנסה להגיד
הכבלים חוסמים לי את הפה
אנשים צופים מכל מקום,צוחקים ומצביעים
תבכי תבכי,תיהי ילדה קטנה
אני מרגישה כמו כלבה מוזנחת שניבעטת שוב ושוב על הקיר
הכבלים לא משחררים
אני נלחמת בהם
כל יום
כל שעה
כל שנייה
כי אין דרך שבה אני יוכל להשתנות
גם אם רציתי
כלכך רציתי
אני מתגעגעת לאני הישנה
אבל אני לא יכולה להשתנות
אז הדמעות והכאב יגיעו,כל הזמן
תגובות (1)
זה היה מן סיפור קטן וכואב בתור שיר. זה היה אחד חזק, שבאמת הצליח להעביר אליי את תחושות הכאב והייאוש שאותה נערה ( אני מניחה) מרגישה. מדהים.
רק כמה הערות קטנטנות:
שימי לב כיצד לכתוב גוף ראשון עתיד…הפועל יתחיל תמיד באות א' ולא י' ( קרה עם המילה יוכל).
ולאחר פסיק תמיד מוסיפים רווח. כשאין רווח אחרי כל פסיק, הכתוב יכול להראות צפוף ופחות נוח לקריאה.