שוויץ

זה היה היום הראשון של השנה האחרונה.
הגעתי מוקדם ותפסתי לי מקום בשורה הראשונה על יד החלון.
כבר לפני שנים גיליתי שזה המקום בו הכי קל לחלום.
הנחתי את התיק על השולחן והשענתי עליו את ראשי,
נחושה להרוויח כמה דקות שינה לפני שיגיעו חברותי לכיתה ויתחילו צווחות ההתרגשות וקריאות השמחה.
כפי שאכן החל לקרות תוך זמן קצר.
גלגלתי את עיני והתחלתי לשרבט על השולחן עם עיפרון, כפי שעשיתי כל שנה,כל השנה.
כאשר המורה נכנסה לכיתה היא התעקשה לעשות את אותו סבב קבוע בו כל אחת מספרת מה עשתה בחופש, למרות שזה לא משנה לאף אחת, מלבדה כמובן.
כשהיא נקבה בשמי סיפרתי לכולן שאני והוריי טסנו לחודש לשוויץ וכמה כיף היה לנו שם. ובנות כיתתי נראו נלהבות אז המצאתי כמה פרטים נוספים, ליפות את הסיפור שלי. תיארתי להן את הנופים, האנשים והריחות. מה זה משנה כמה שקרים נוספים בסיפור שבדיתי מליבי.
אני לא שקרנית, פשוט לא יכלתי להודות בפניהן, וגם לא ביני לבין עצמי, שבקיץ הכל התפוצץ.
הרי לא יכלתי להגיד בקול את האמת כשעיניהן התמימות, המאושרות, מביטות אליי ומחכות לסיפור המאושר שלי.
לרגע אפילו לא שקלתי לחלוק איתן את הרגו בו אמא גילתה על החברה התורנית של אבא כשהוא שכח בפזיזות בבית את הפלאפון יום אחד. הוא כמובן כעס שאין לו פרטיות ולמה היא נגעה לו בנייד בכלל, אבל היא לא טרחה לענות. רק זרקה עליו צלחת. ואז ספל. ואת שאר הריב לא שמעתי כי נעלתי את עצמי בחדר והדלקתי את הרדיו חזק כל כך שהצעקות נשמעו רק בקושי. וכשהכל נרגע והיה שקט כיביתי את הרדיו ויצאתי מהחדר, מגלה שאבא עזב והשאיר אחריו רק שברי כלים מנופצים ואת אמא, יושבת ובוכה באמצע כל הבלאגן.
אז שוויץ נשמע כמו רעיון טוב הרבה יותר, ופחות כאב לי להמציא כמה פרטים על מקום שמעולם לא ביקרתי בו מאשר לומר את האמת.
שנה אחת זה בין כה וכה לא זמן כה רב להעמיד פנים.
הבטתי מהחלון על העץ הירוק מידי על רקע השמיים הכחולים מידי. בינתיים ברקע דנה סיפרה על אח שלה שהתגייס ונוגה סיפרה שאמא שלה שוב בהריון וגליה הודיעה שהיא עברה דירה וכולנו מוזמנות.
אז נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שרק עוד שנה אחת קשה ואז באמת אטוס לשוויץ ואחיה את השקר שלי, רחוק מכל מה שמכאיב.