החיים במאדים (2,117) – חלק שני

אבא גל התקדם אל אשתו ובקש ממנה לבוא אחריו. אט אט הוא סיפר לה את החדשות, היא התחילה במילה "מה?!", המשיכה בצעקות, נרגעה והקשיבה."אז אם ננצח בהגרלה נטוס למאדים", אמרה אשתו בהתפלאות,"נהדר, נשמע מעניין, עדיין לא מבינה איך נחסוך שני מיליון".
"נחסוך" הרגיעה בעלה והוסיף:"אם נזכה, כמובן". הם שכבו על המיטה וכוונו את מעלת השמיכה ל-24 מעלות. הבוקר הגיע והחמה התרוממה לאמצעת הרקיע. הם קמו וגרמו לשמיכה להתיישר בלחיצת על כפתורו.
האם התעוררה על צד ימין שלה והתקשרה לכל מי אשר יכלה וסיפרה לו את הסיכוי שלהם לנסוע למאדים בעוד שנתיים. אחרי זה הלכה להגיש את ארוחת הבוקר, חיממה את הארוחה על משטח החימום והגישה.
כעבור חמישה ימים כולם צפו בטלוויזיה וראו פרסומת של נאס"א עם תרגום מאנגלית לעברית. "לכל המעומדים לטיסה למאדים", אמרו בפרסומת,"מחר בשעה 9, 16,12 ו-20 נראה מי אלו שיטוסו למאדים. עשרים מתוך חמישים ההרשמות יבחרו" והמשיכה בהסבר על מאדים ועל מה שנאס"א יזמה.
"אסור שסיגל תצפה בשידורים למקרה שיאמרו את שמותינו" אמר האב לאם. המחר הגיע ובשעה תשע לא ראו את ההגרלה מאחר שגל וסיגל בבית הספר, האב בעבודתו, האם אינה חפצה בלהרגיש לא הוגנת מאחר שהיא הראשונה שתדעה על תוצאות ההגרלה ממשפחתה ולפיכך גם התקשרה לשאר משפחתה וחברותיה ובקשה מהם שאם הם צופים בהגרלה אז לא לגלות את התוצאות ויש שידורים חוזרים, גם בשעה 12 לא ראו.
בשעה 4 אחר הצהרים כל המשפחה חוץ מסיגל שבקשו ממנה לנוח בחדרה האטום לרעשים מבית הספר צפתה בטלוויזיה. שידור ההגרלה התחל אך טרם שהתחיל ההגרלה הראו את היישוב תל מאדים. הוא מוקף זכוכית והיישוב הוא כמעט מאוד דומה ליישוב על כדור הארץ, טכנולוגיות מתקדמות ומדעיות מספקים את כל הצרכים הבסיסיים והמשניים. הוא מוקף הרים אדומים ומכתש עצום ממלא את הנוף ממנו. אף צמחים צומחים בו.
"נעבור להגרלה הגורלית שצפיתם לו בקוצר רוח" אמרו בשידור ומנהל נאס"א דנק בולדן אמר את המשפט המפורסם של ניל ארמסטרונג ולחץ על שלטו. מתחתיו עברו במהירות פתקים עם שמות הנרשמים(לא במציאות, עם עריכה) וכעבור חצי דקה הוא עצר והמנצח הראשון נגלה – זה לא היה הם. כעבור שמונה עשר גילויים מאכזבים המשפחה סברה שהם לא היו במאדים בעוד שנתיים ועזבה מלבד גל.
"והאחרון, מנצח מספר עשרים…" אמר דנק והסתכל במחשב בהתעכבויות. כעבור דקה טרם המשפחה תמה בהכנות לנסיעה לחוף הים במכוניתם הסולרית נשמעה קריאת שמחה. "ניצחנו!" קרא גל וכולם היו פעורי פה שכראו "גל ומשפחתו" על מסך הטלוויזיה!
הם הריעו לגל שראה את הפרסומת ששינתה הכל אך התאמצו בלי למשוך את תשומת הלב של סיגל. כולם ייצאו, גם סיגל לחוף הים ונסעו אליו. הם הגיעו לחוף השקט, חגגו וחזרו אל האוטו הסולרי.
הם בקרו גם בהמשך את שאר המשפחה ואת חבריהם. כך עבר הזמן, הם קבלו כל חודש תרומות לחסכון וכל הזמן שאלם איך ההרגשה להיות מאילו היטוסו למאדים ואף מהחדשות בקרם.
בתחילת 2,117 נפתחה במרכז הקניות "אשכול" חנות ענקית של חיות מחמד וציוד לגידולם מאחר שראש העיר סבר שיש צורך בחנות כזאת ממחסור בחנויות כאלו בכל המחוז. "אפשר חיית מחמד?" שאל גל את הוריו והם הסכימו כל עוד שהוא אינו כלב גדול. גל ומשפחתו עברו בין חיות המחמד בחנות הגדולה ואת גל עניין תוכי קקדו לבן באורך של כחצי מטר ובקש מההורים שיקנו לו.
הם לחצו על כפתור המידע ולפניהם הופיע סרטון קצר על התוכי. אחר הסרטון הופיע מחירו ומחיר הציוד שדרוש לו וההורים החליטו שיקנו לו. כולם חזרו לביתיהם וגל החזיק את התוכי. הוריו ראו את חיבתו הרבה אל התוכי ולפתע חשבו על בעיה.
הם קראו לגל ושאלו:"מה תעשה אם לא תוכל להביא עמך את התוכי למעבורת?". גל השתתק וענה:"אוי, אולי יש אפשרות לקחת בעלי חיים". "אני לא חושב", אמר אבא גל,"אבל בוא נשלח שאלה לנאס"א" ורשם שאלה ב"צור קשר" של נאס"א באתריה.
הם כשבוע השאלה נענתה:"המעבורת אינה מאפשרת בעלי חיים אך כבר אנו מנסים לעשות נגישות לבעלי חיים לעתיד". גל התאכזב כיוון שידע שבעוד חצי שנה יפרד ממנו, השכנה תיקחו בשביל לפצות על מות התוכי שלה בשנה הקודמת ולא ידע איך יהיה מקרה שהוא יראה את שוב את הקקדו.
כעבור חצי שנה של התחברות גל ומשפחתו לתוכי – נעלצו להיפרד ממנו! יומיים טרם יגיעו לבירת ארה"ב בית הספר של גל וסיגל היפרדו מהם וגל ומשפחתו כבר עתה הרגישו את השינוי המתקרב בחייהם.
יום לפני הטיסה מרבית כל משפחת גל, דודים סבים, סבתות…, הרי מספר המקומות למשפחה מוגבל לעשרה הגיע לבית גל ונראה כאילו מרבית המשפחה עברה לגור בבית, זהו היום שסיגל המשתאת גלתה את הסוד ולא ידעה מה לאמר. למחרת הם קמו, השכנה באה לקחת את התוכי ובעליו נתנו לו מזכרת – תמונה של הבעלים, בשעה 5:00 בבוקר לקחו איתם מזוודות גדולות עד השמיים ושלחו להם רובוטים ברחפנים, תרומה מהממשלה. שיסייעו להם.
הם באמצעות מכוניתם הסולרית לנמל בן גוריון בתל אביב ומיד כשהגיעו עמדו בתור מיוחד לעבר המטוס הבלעדי לזוכי ההרשמות לטיסה בישראל. הם עלו בהתרגשות רבה על המטוס וטסו לניו יורק. כעבור כשעה הגיעו ועלו במחשבות על הכוכב האדום לרכבת לוושינגטון.
כעבור רבע שעה דקות הם הגיעו במהירות של יותר מאלף קמ"ש לבירה והגיעו למרכז נאס"א עם 7 מדינות נוספות(מלבד ארצות הברית שחיכה להם כבר שם). במשך החמישה הימים טרם הטיסה למאדים הכנם לטיסה, אמרו להם מה שיהיה במעבורת ומה יהיה עליהם לעשות. הם הרגלם לטיסה והדריכו את סיגל איך להפוך את המעבורת לנגיש לה מאחר שרגליה משותקים.
גל קיבל תחושת התחרטות כיוון שגילה שהטיסה עלולה להיות מלחיצה בהתחלה, שיש תופעות לוואי משהיה בחלל, אוכל לא רגיל, מים ממקור שלא תרצו לדעת מהו ועוד. לא היה מה לעשות אך בכל זאת גל המשיך להתרגש מאחר שהוא יהיה בכוכב לכת אחר בקרוב.
יום השיגור הגיע ובשעה 11 המעבורת אמורה להיות כבר בשמים. "כמה זמן יקח לדעתך להתרגל ללגור במאדים?" שאל גל את סיגל אחותו שענתה:"לא פחות מחצי שנה" ענתה סיגל בצחוק.
הרגע המרגש הגיע – הם ראו לראשונה את המעבורת והתקרבו אליה.
"הנכם עם יפן, רוסיה וקנדה" אמרו מהמדריכים. הם עלו עם שאר הישראלים למעבורת הרחבה והענקית שהיתה מפוארת מהצפוי. הם הגיעו למקומם והתפלאו מהחדשנות במעבורת בעת צוותי חדשות מכל רחבי העולם היו נוכחים מסביב למעבורת.
אחר רבע שעה של בדיקות הספירה לאחור באנגלית התחלה ואחרי שהספירה הסתיימה, נשמעו קולות רעמים חזקים ויצא מהמעבורת עמוד אש כחולה והם התרחקו מעמדת השיגור. המהירות הגיעה לעשרות אלפי קמ"ש והם יכלו לראות כעבור כחצי שעה ראו את רוב אמריקה.