שום-מקום

אלי ישבה על קצה הענף, מודעת לכך שהעורב שיושב לצידה מקשיב בהדיקות לדבריה. הוא ניסה לשכנע אותה לחזור לשום-מקום, לגרום לה להבין שהם צריכים אותה שם, והפעם יותר מתמיד. היא מצידה אמרה לו שהוא נשמע כמו ריקו.
ריקו.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שהם הכירו, מאז שהיא נפגשה איתו, מאז שהיא…
אבל זה לא משנה עכשיו. בפעם האחרונה שהיא היתה איתו, הוא הכניס אותה לתרדמת כדי שהיא תיזכר בעבר שלה. בהוריה. כל החוויה הזאת כמעט הרגה אותה באותו זמן. הוא התנצל על זה כבר אלפי פעמים והסביר את עצמו בכל דרך שיכל, והיא ידעה שהוא אמר לה את האמת בכל פעם ופעם.
אלי חשבה שהיא כבר סלחה לו, אבל כשהיא קמה באותו בוקר היא הבינה שייקח לה קצת יותר זמן כדי לסלוח לו, כדי לשכוח מכל מה שקרה. כשהיא חשבה שהיא תוכל לעזוב בלי בעיה, או לפחות להתרחק, היא לא באמת דמיינה שזה יהיה כל כך קל בשבילה. היא ציפתה שאולי משהו ימשוך אותה ולא ייתן לה ללכת, אך נראה שהיא טעתה, כי לפני שהיא שמה לב היא כבר הייתה, שוב, בעולם האנושי.
הזיכרונות של ריקו צועק עליה שתיזכר מי הוא, מי היא באמת, באים אליה כל לילה, ולפעמים גם כפלאשבקים בשעות היום. ריקו בוכה. היא מנסה להרוג אותו. הוא צועק עליה שזה לא מי שהיא, שהיא מתנהגת כמו טיפשה שמנסה להתעלם מהצרות האמתיות. שהיא נטשה את מי שעזר לה כל השנים האלה.
כל זיכרון שחוזר אליה מכאיב לה בחזה, כאילו מישהו תקע שם סכין ועכשיו הוא מסובב אותה לאט.
היא רצתה לדעת מה קרה לה באותם ימים, אך משהו אמר לה שזה יהיה יותר מידי מסוכן בשבילה.
כבר שבוע שהיא נמצאת בעולם האנושי, והיא יודעת שריקו יבוא לקחת אותה שוב אם היא לא תחזור.
"התרחקתי כי נמאס לי להיפגע, נמאס לי "לעשות מעצמי טיפשה". אני צריכה קצת סביבה שתבין מה אני באמת שווה ושתוכל להכיל אותי, כי תכלס, אני לא באמת שונה…" היא אמרה לעורב, והוא הסתכל עליה בציפייה להמשך. אחרי כל כך הרבה זמן שהיא רק מדברת, הוא לא האמין שהסוף באמת יגיע.
"בטח גם אתה חושב שאני מטומטמת, שאני צריכה לגדול ולהתבגר, להפסיק לבכות או להצטער, אז תן לי לומר לך משהו, זה לא העניין! כשצועקים עליי זה פוגע, וקשה לשמור על שפיות וסבלנות. זה מעליב, אז אני בוכה, כי אין מה לעשות, יש בי צד אנושי ואני לא בובה; והמבט הזה שלך, בוחן אותי על כל צעד, כל מילה. לך בטח לא אכפת, עורבים אחרים בכלל מדברים איתך?" היא אמרה לו, כמעט צועקת את החלק האחרון. הוא שינה את תנוחתו והמשיך להביט קדימה, מתעלם מהעלבון שזרקה לעברו. הוא וויתר על הרבה דברים כדי להישאר לצידה, וחלק מזה גם גרם לכך שהוא יהיה מנודה מהלהקה. זה לא קל להיות עורב ללא מישהו שישמור לך על הגב. היא בסך הכל עצבנית, היא לא באמת מתכוונת.
המקור שלו התחכך ברגלה, מעביר בה זרם עדין. כל כך הרבה שנים שהם מכירים, שהוא כבר הפסיק להיפגע מהשטויות שלה.
"אני מצטערת," היא אמרה לפתע, קולה שלוו ורגוע, כאילו כל הכעס של מקודם פשוט התפוגג לו. "לא התכוונתי לכעוס עליך…" היא הרימה אותו והחלה ללטף את נוצותיו בהיסח דעת. אולי בעצם היא זאת שטועה, אולי היא כן צריכה לחזור לשום-מקום, אחרי הכל, היא תמיד אמרה שצריך להתקדם קדימה ולא להישאר מאחור, בעבר.
ידיה החלו להתחמם. היא עצמה את עיניה רק לשנייה, וכשפקחה אותן היא היתה שם, בשום-מקום.
קצה הצוק שימש כדלת מעבר, וממנו היא יכלה לראות הכל. העמק נפרש לנגד עיניה מתחתיה והשמיים הסגולים של שום-מקום כבר החלו להחשיך. האוויר נהיה קריר, מה שהיה ברכה אחרי החום הכבד של הבוקר בעולם האנושי. היא התגעגעה לזה, לתחושה הנעימה שתמיד חולפת בה בכל פעם שהיא כאן.
העורב עדיין היה בידיה, אך נרדם. היא גיחכה לעצמה בשקט ופרסה את כנפיה השחורות, עושה את דרכה אל ביתה הישן-חדש.