-הטקס-

בסך הכל נחמד לי להיות בת 13. השתלבתי בכיתה החדשה בחטיבה והולך לי בלימודים בקלות יחסית ואין לי שום בעיות יוצאות דופן בחיים, כמו אלו שיש לכמה חברות שלי.

למשל מיכל, שכולם חושבים שהמשפחה שלה רגילה, אבל אני יודעת שאבא שלה עזב את אמא שלה קצת אחרי שהיא נולדה. זה התגלה לי די במקרה פעם אחת בכיתה ה' כשבאתי אליה לפני פורים להכין את התחפושת המשותפת. למיכל היה רעיון שנהיה אחות וחולה, שהפצעים של החולה זה דברים מעצבנים בבית ספר כמו מבחנים, שעורים מורות שצועקות וכו,' ושהתרופות במגש של האחות יהיו עם פתקים כמו חיבוק, חיוך ונשיקה.
בדיוק כשהגעתי אליה מיכל היתה בעונש אחרי ריב עם אמא שלה, אבל אמא שלה הרשתה לנו לעבוד על התחפושת ואז היא גילתה לי שהסיבה לריב, היא האח המעצבן שלה ושאבא שלה הוא בעצם אבא חורג, וקשה לה להסתדר איתו ועם האח החורג המפונק שיש לה ממנו, וגם שהשם משפחה שלה הוא בעצם השם משפחה של האבא החורג שלה, ויש לה שם משפחה אחר.
לא סיפרתי את הסוד של מיכל לאף אחד. אולי היא סיפרה אותו לרויטל שהיתה חברה טובה של שתינו ואולי לא. אני לא יודעת כי לא דיברתי על זה עם רויטל מעולם.

יש גם את סיגל שהיא לא מהחברות הקרובות שלי אבל כולם יודעים שאבא שלה נהרג בלבנון באסון צור, והשאיר אותה את אמה ואת האחיות שלה להסתדר בלעדיו. שמעתי את אמא שלי מדברת עם מירה השכנה מעלינו, על איזה מסכנה אמא של סיגל שמאוד קשה לה, ושכנראה ישלחו את האחיות הגדולות של סיגל לפנימיה.

אצלי בבית הכל בסדר ברוך השם ואני בריאה לגמרי. מתבגרת ממש לפי הספר. ׳מ12 עד 16׳, ספר חובה שנמצא על המדף בחדרה של כל נערה באמצע שנות ה80. לפני חצי שנה קיבלתי כבר מחזור, וגם קניתי עם אמא את החזיות הראשונות שלי בחנות של פולי. יש לי מנוי למעריב לנוער, וכמו כל החברות שלי אני אוהבת לקרא שם כתבות על כוכבי פופ מחו"ל ועל נערות יפות מהארץ שמתמודדות בתחרות נערת השנה. ביננו, אני גם עוברת באדיקות כל שבוע על מדור השאלות ׳על בנים ועל בנות׳ שיש בו תשובות לשאלות שלא נעים לשאול מבוגרים שאולי יודעים את התשובות עליהן.

אני עדיין לא מתאפרת. מיכל כבר מתאפרת עם קו שחור בעיניים מאז שעברנו לחטיבה. אני רוצה, אבל יודעת שאמא שלי לא תרשה לי, כמו שהיא לא מרשה לי ללכת בשער פזור. המתמודדות בתחרות נערת השנה מצטלמות לכתבות עליהן מאופרות, וכמעט תמיד בשער פזור.
'בת השכן' – כך אפשר לסכם את המראה שלי. בגיל 13 אני עדיין לא מכירה את הביטוי הזה: בת השכן.

מסיבת בת המצווה שלי נחגגה באביב בשנה שעברה, ב'טאיוון הקריות', שזו מסעדה סינית, או טאיוונית בעצם, לא ממש הבנתי. לרוב הבנות בכיתה שלי לא עשו מסיבה גדולה באולם כמו שהיו עושים אז רק לבנים מהמשפחות שהיה להן כסף. להרבה ילדים היו עושים מסיבה רק לכיתה או לשכבה בחצר של הבלוק או אם היה מספיק מקום אז בסלון או במקלט של הבלוק. להורים שלי היה כסף אז עשו לי שתי מסיבות: אחת לכיתה ואחת למשפחה וחברים של הוריי במסעדה.
טאיוון הקריות זו אחת המסעדות האהובות על ההורים שלי והם בחרו לחגוג שם את מסיבת בת המצווה שלי, כי אנחנו מגיעים לאכול שם אחת לחודש בשבת בצהרים במסגרת משפחתית מצומצמת – הוריי אחותי הקטנה ואני – והוריי אוהבים את המקום. גם אני. ביחוד את העוף ברוטב חמוץ מתוק שיש להם שם.

אני לא ממש יודעת מה אני מצוווה לעשות במסגרת היותי בת מצווה כבר, אבל הארוחה הסינית או הטאיוונית שהגישו במסיבת בת המצווה המשפחתית שלי היתה הצלחה, כך אמרו כולם.

אמא שלי קנתה לי בגדים למסיבת בת המצווה בחנות במרכז הכרמל, שבה היא קונה גם לעצמה בד"כ. יש שם בגדים יקרים באיכות גבוהה ביבוא אישי של בעלת החנות מפריז ומילאנו. אמא שלי אוהבת איכות גבוהה. לפעמים אמא שלי נותנת לי כסף לבגדים ליום יום ואני הולכת לחפש מציאות עם חברות בבזאר הקריות. אבל שם זה בגדים זולים ולא מתאימים למסיבת בת מצווה, שצריך ללבוש בה משהו חגיגי במיוחד. אני אף פעם לא אהבתי את הבגדים בחנות היקרה במרכז הכרמל אבל ככה אמא שלי החליטה.

אני זוכרת שבמהלך המדידות בחנות פתאום התחלתי לבכות קצת, מן בכי כזה שהגיע משום מקום, כמו שלפעמים קורה לי, ואמא שלי נבהלה. הבכי התחיל אחרי שאמא שלי התלהבה מחליפת מכנסיים בצבעי שחור-צהוב שהמוכרת אמרה שתתאים לי, ואז כשיצאתי מתא המדידה, אמא שלי והמוכרת סידרו לי את החליפה על הגוף, ואני התאפקתי כמה שיכולתי אבל הדמעות והגוש בגרון הכריעו אותי.

אחרי שנרגעתי המוכרת הציעה שאני אקח את הזמן ואשלוף לי מהמתלים דברים שנראים לי יפים. ביחד עם המוכרת הצלחתי בסוף לשלוף חצאית מקסי שחורה שהיתה "צו האופנה" ואחר כך חולצת כריות כתפיים עם צאוורון, בצבע וורוד פוקסיה וחגורה רחבה שחורה תואמת, והמוכרת הציעה לי גם כפפות תחרה שחורה חדשות, כמו של מדונה, שהגיעו במשלוח מיוחד מלונדון, וכל השילוב הזה זה נראה לי ביחד בסדר ואמא שלי אפילו הסכימה לכפפות, אפילו שנראו לה קצת פרחיות. המוכרת הצליחה לשכנע אותנו שזה צו האופנה האחרון.

בעצם מה שרציתי לספר זה על מה שקורה לי בטקס חלוקת תעודות ביום האחרון של כיתה ז.
אם קצת הצלחתם להבין מי אני ומה אני אז תדמיינו אותי עומדת בין 300 בני השכבה שלי ברחבה של אולם בית העם, מחכה שיתחיל הטקס. יש לי בשכבה 12 כיתות ז' בסך הכל, 10 רגילות ועוד 2 טיפוליות.

אתמול המחנכת אמרה לי שבטקס יחלקו תעודות הצטינות ושאני המצטיינת של הכתה שלי. לא סיפרתי לאף אחת מהחברות שלי עד עכשיו. זה לא כזה ביג דיל בשבילן כמו שזה בשבילי או שפשוט לא מצאתי את הרגע הנכון.
לקראת הטקס לבשתי חולצת צווארון של תלבושת אחידה בצבע תכלת, מכנסי ברמודה דמויי ג'ינס – שהם המכנסיים האהובים עליי מכל האחרים שיש לי, וסנדלי עור חצי סגורים בצבע ורוד שאני פחות אוהבת אבל הם היו הכי נורמלים מכל מה שנתנו לי למדוד בחנות של גיגי, ששם קונים לי תמיד נעליים.

לא יודעת למה אבל ברגע האחרון אני מחליטה לגשת לבד לשרותים של בית העם כדי לבדוק שם מול המראה שמעל הכיורים איך אני נראית לפני הטקס. מול המראה אני מותחת את הקוקו למעלה, ומרטיבה קצת את הפנים ואת השער. ביציאה מהשרותים אני נתקלת פתאום באורן ביבי מהכיתה שלי ואחד מהתאומים המופרעים מהכיתות הטיפוליות, וכמו תמיד מול בנים כאלו אני משפילה עיניים, ומקווה לחלוף על פניהם במהירות בלי תקלות מיותרות.

אבל אורן ביבי חוסם לי את המעבר.

אמנם אני נערה עדינה ושקטה אבל איכשהו אני לא אחת שמציקים לה בדרך כלל. אני לא 'ילדת כאפות' כמו שיקראו לזה בעוד עשור או שניים. אני רואה המון סצנות אלימות סביבי בהפסקות של בית ספר, בעיקר של בנים אבל בי ובחברות שלי זה לא נוגע.
כמעט תמיד אני מוקפת בחברות שלי. קל להיות מוקפת חברות כשאת תלמידה טובה ומוערכת וגם נראית סביר ועדינה ולא מאיימת.

אני שותקת ובלי מילים מנסה להתקדם בכל זאת בתקווה שאורן ביבי יניח לי. אבל הוא, בריון גדל גוף ממשיך לעמוד שם, ואחד התאומים לידו רק מסתכל בינתיים.
אני מתחילה להרגיש את הגוש בגרון.

בעיניים המושפלות שאני מקווה שלא רואים שמתחילות לדמוע, אני אומרת: 'בבקשה, תנו לי לעבור, עוד 5 דקות מתחיל הטקס ואני צריכה לתפוס מקום ישיבה ליד מעבר'.

אחד התאומים מרים גבות פתאום: 'למה את צריכה מקום ליד מעבר?'

"כי יקראו לי לעלות לבמה לקבל תעודת הצטיינות' אני עונה לו, לא בלי שמץ גאווה.

'איזה מותק' הוא אומר בנימה מזלזלת.
"טוב אז אנחנו לא נעכב אותך כאן הרבה זמן" מוסיף, ובוחן אותי בעיניים הרעות שלו.
"את עוברת רק אם את תראי לי עכשיו מה יש לך בתיק גב שלך" הוא אומר.

בהקלה אני מסירה את התיק הקטן שיש לי על הגב – מתיקי הניילון שמולבשים על הגב עם שני חבלים שמתכווצים את החלק העליון שלו. 'תיק שכל' קוראים לתיקים מהסוג הזה שאופנתי בשנה האחרונה.

בשניה שהתיק עובר מהגב ליד שלי, אחד התאומים חוטף לי אותו ונבלע איתו בשרותי הבנים. אורן ביטון הבריון עדיין חוסם לי את היציאה משרותי הבנות.

כשאני רואה כמה בנות מהשכבה מתקרבות לעברנו בקצה המסדרון שמוביל לשרותים אני מתחילה לצעוק עליו בהסטריה: תן לי לעבור!
הבנות מתרחקות משם – בדיוק כמו שאני הייתי עושה אם הייתי עדה לסצנה כזאת בדרכי לשרותים.

ואז אחד התאומים מופיע עם התיק שלי בפתח שרותי הבנים, ולפני שאני מספיקה לקלוט שהתיק מלא במים – הוא מניף את פתחו לעברי ושופך עליי את כל תוכנו.

"ביי מותק, נראה אותך על הבמה בטקס" הוא אומר תוך כדי שהוא הוא זורק לעברי את מה שהוציא מהתיק –סנדביץ' יומן תלמיד וארנק, ובורח משם עם אורן ביבי בצחוק מרושע.

אני עומדת שם בחולצה רטובה כולי בהלם, כל כך בהלם שאפילו לא בוכה. כולם כבר בדרכם פנימה לאולם של בית העם, תופסים מקומות ישיבה ואני לא מסוגלת לזוז מהמקום שאני עומדת בו.

פתאום מגיעה אליי מיכל בריצה.
במכנסיים הקצרים שלה שחושפים את רגליה השזופות, מאופרת, עם השיער היפה שלה, פזור על גבה, כפי שהיה בכל יום כמעט בשנה האחרונה.
מיכל היפה, היחידה מבין כולנו שהעיזה לשלוח תמונות שלה וטופס התמודדות לתחרות נערת השנה של מעריב לנוער ועברה שלב אחד במיונים. היא לא השתתפה בסוף בתחרות, אולי בגלל שאמא שלה לא הסכימה לחתום עם העיתון על החוזה. או שאבא שלה החורג לא הסכים. או שאולי זה היה האבא האמיתי שלה…לא זוכרת בדיוק.

" שמעתי שאורן ביבי מציק לך בשרותים! מה קרה? למה את רטובה ככה?״

אני מספרת לה בבכי מה קרה, ואיזה פדיחות, ואין מצב שאני עולה ככה לבמה לקבל תעודת הצטיינות.
"את המצטיינת הכיתתית? איך לא סיפרת לי?" היא שואלת בנימה מופתעת וקצת כועסת ותוך שניה מתעשטת.

"טוב יאללה כבר בואי איתי לשרותים יש לנו עוד שתי דקות להספיק להחליף חולצות."

"איזה להחליף? אין לי כאן שום חולצה להחלפה!" אני מסתכלת עליה בעיני העגל שלי.

"להחליף איתי חולצה, סתומה! אני לא אמורה לעלות לבמה עוד מעט, אז אני אתן לך את שלי ואני כבר אסתדר עם שלך".

מתוך חשכת האולם עליתי לבמה המוארת בחולצה היבשה של חברתי החכמה ובעלת התושייה, ולקול מחיאות הכפיים קיבלתי תעודת הצטיינות בלימודים. על הבמה המחנכת הושיטה לי את התעודה ואז היא ולאחריה גם המנהלת לחצו את ידי בחיוך. באותם רגעים מיכל הסתובבה בחוץ בשמש לבד ברחבה של בית העם, מחכה שתתייבש החולצה שלי הרטובה.