טיפה שונה – פרק ראשון

הגעתי למסקנה. אני שונאת בוקר. ובמיוחד בית ספר על הבוקר.
אני מבטיחה שאם היה "תיכון לילה" באיזור שאני גרה,הייתי עוזבת את "תיכון החרא" בשנייה.

השעה פאקינג 6:30 בבוקר. למה שבן אדם רציונלי יהיה ער בשעה כזאת?
אבל ברור שאני מעיין המיוחדת לא בן אדם רציונלי,כי אני כבר בדרכי מחוץ לביתי.
אני יודעת שהאוטובוס יאחר לפחות ברבע שעה, אז אני כבר יודעת שבזמני הפנוי אני אעשה את הדבר האהוב עלי,אני אתצפת.
היום בבוקר רחל יצאה להליכת בוקר,היא לבושה כולה בכחול עם אוזניות גדולות על אוזניה. אני אוהבת את רחל. היא תמיד הייתה נחמדה אלי לפחות. שמחה שעדיין בגיל 70 היא לא נותנת לזקנה לעצור אותה.
היא תופסת את מבטי ומחייכת לי,אני מחייכת בחזרה.
אני פתאום מרגישה שיש נוחכות לידי,פרנקל.
"בוקר פרנקל." אני אומרת לילד הקטן שעומד לידי.
"בוקר גברת מעיין!" עיניו הנוצצות מחייכות לי. אני מתבוננת בבובה של היום – דובי קטן לבוש בסוודר חם.
"ואיך קוראים למר דובי?" אני מלטפת את ראשו של פרנקל.
"לא יודע,מצאתי אותו ברחוב."
"אוי,מישהו נטש את מר דובי?" אני מתכופפת לעבר פרנקל.
"כן…אוף מעיין אבא ואמא לא מסכימים לי עוד בובות,את יכולה לטפל בו?" עיניו המצפות שוברות לי את הלב.
"כמובן."

שיעור חינוך. זה סתם בזבוז זמן. תמיד אף אחד לא מקשיב למורה המסכן ופשוט מחייבים את כל הילדים שלא אוהבים אחד את השני לשבת בחדר אחד ביחד.
אבל היום השיעור לא היה לגמרי בזבוז של זמן,היה לו טיפה משמעות.
"בבקשה תקבלו את עידן,התלמיד החדש בידיים פתוחות!" נתי המורה בערך צועק באוזניי.
והנה הכנס התלמיד החדש.
ו..וואו. הוא יפה. לפחות מבחוץ. עידן נכנס לחדר ומחייך חיוך גדול.
"נעים להכיר אותכם חברה!" הוא נותן כיפ לילד שהוא כנראה מכיר.
עידן פשוט יפה,קשה לי לתאר את הרגשה שעוברת לי בראש.
לעידן יש שיער חום קקה – כן חום קקה,ככה אני יכולה לתאר אותו הכי טוב. אבל שיער פאקינג יפה,עיניו השחורות דוקרות בי מבטים וחיוכו הגדול מתרחב. עכשיו אני זאתי שמתצפתים עליה? אני שמה לב שלעידן יש עגיל באוזן,פאק. זה אחד הדברים ההכי שווים שיכולים להיות בבן.
"את די בוהה מעייני." ניקול לוחשת לי.
"זין,מי לא היה בוהה?" אני לא מורידה את עיני ממנו.
"כנראה שהוא אוהב את התצומת לב." ניקול מצחקקת.
פתאום הוא מתקרב ומתקרב עד שהוא עומד מעלי.
"איך קוראים לך יפה?"
אני מיד מרגישה שאני מסמיקה
"לא,לא קוראים לי יפה." אני לוחשת.
אני שמה לב שכל הכיתה שקטה ומאזינה.
הוא מבין את הציניות שלי ומצחקק
"מקווה שתגידי לי מתישהו."