"מה אוכל אותך ילד?"

"לאן ת'צריך." זרק נהג המונית באופן אוטומטי כאשר החלקתי למושב האחורי.
"אני.. לא יודע." הודיתי.
"מה – " הוא הסתובב אליי, "מ'זתומרת לא יודע, ילד, אל תבזבז לי ת'זמן."
הבטתי בעיניו התכולות והזקנות, לא היה בהן משהו מיוחד, לא שברו בצורה צעקנית משהו בפניו, השתלבו יופי עם ניצני קמטיו האופייניים לאנשים בגיל הארבעים חמישים. סיגר היה תקוע בין שיניו, מהסוג הזול, "מה בלעת את הלשון, ילד?"
הפה שלי נפער, ולא יצא דבר, אולי באמת בלעתי אותה? הוא בחן אותי רגע, הוציא את הסיגר וקפא במבט יותר אנושי, פחות נרגן, ואז – ריכך את פניו והסתובב חזרה אל הכביש. "שב לידי ילד, אני יודע לאן אתה צריך."
נשארתי במקומי דקה קצרה, יצאתי מהמונית, התלבטתי אם ללכת או להתיישב לידו. הוא עלול לחטוף אותי, לענות אותי, לרצוח אותי, לבתר את הגופה שלי לכמה חלקים שיוכל לקבור –
"נו אין לי את כל היום."
נכנסתי.
והוא לחץ על דוושת הגז.
זה הדבר הכי אידיוטי שעשיתי בחיי, בעצם, למען האמת, עשיתי דברים יותר אידיוטיים. אבל זה בחמישייה הפותחת, הייתי נותן לו אף את המקום השלישי. בכל מקרה, במצב רוח אחר אני מניח שלא הייתי עושה זאת. לא הייתי נכנס למונית בלי לדעת לאן אני מתכוון להגיע, אני גם לא טיפוס של מוניות. אז למה כן עשיתי את זה אתם שואלים? כי אני מבולבל. את זה כבר הבנתם, אבל העניין הוא שאני באמת מבולבל. אני אפילו לא יודע מה גרם לי לבלבול. הכל התחיל לפני חצי שנה, כשהתיישבתי עם חברים שלי בפארק ואכלנו פיצה מהפיצרייה ליד. שתינו קולה בין ביס לביס, ובין לגימה ולגימה זרקנו את דעתנו לגבי משהו מסוים לחלל האוויר וחיכינו לתגובה. נושאים רבים עלו על הספסל הזה, שחלק ישבו עליו, חלק עמדו לידו, וחלק ישבו מסביב על הדשא; סך הכל היינו חמישה חבר'ה, כולל אני. בשלב מסוים עיניי טיילו להן והתמקדו באישה זקנה אחת מאוד קטנה ומצומקת, לא מעניינת כל כך, שישבה לה בספסל אחר לא רחוק מאיתנו, לבדה. אותן עיניים שתרו אחר נשים יפות בלבוש מינימלי שצועק "תסתכלו עליי!" בקיץ האחרון הביטו באישה הזו, ומשהו, לא ברור לי מה, נסדק. חזרתי בקלילות לפולמוס המשחק בין הולנד לישראל, וכמה אין לנו סיכוי אך יש עוד תקווה. חודש אחרי זה, חיכיתי בתור בבית מרקחת לקבלת כדור להקלת צינון וחום, כבר התחיל הסתיו והאף שלי התחיל לנטוף. אבא אחד שישב לידי נזף בבנו וקבע שלא יקבל טלוויזיה הערב, והילד איים שיחביא את השלט ואז לא יוכל לראות את ערוץ הספורט. השיב לו האב, בעת שאני מרוכז לגמרי בדיון, "אז אתה לא תקבל גם במחשב!"
"אז אני אדליק אותו באמצע הלילה כשלא תראה!"
"אני רוצה לראות אותך עושה את זה!"
"אז למה אתה לא נותן לי במחשב?!"
כבר הפסקתי להקשיב והבטתי בעיניו של האבא. סלדתי ממנו כל כך, הוא ניהל את הויכוח בצורה כלכך… ילדותית… גם אני אהיה כזה? כבר ראיתי את זה יותר מידי פעמים. שבועיים לאחר מכן, אנחנו מגיעים לערב הזה. אני בבית, עם המחשב כהרגלי, בוחן שאלות באתר ידוע מאוד ברשת. אחת השאלות הכניסה בי שוק, היא הלכה כך, "תפסתי את אבא שלי רואה פורנו, מה עושים? הוא לא יודע שראיתי אותו עושה את זה."
"בן או בת?" שאל 'הדוכס234'
"בת." השיבה לו 'אפרוח לבן'.
"בת כמה?" שאלה 'מלכת הלבבות3>'.
"בת 13.." התרחקתי מהמסך עם הכיסא משרדים בבהלה, בת 13?! מה לעזאזל?! התקדמתי חזרה אל המחשב והמשכתי לקרוא, "אני עדיין בשוק אני לא יודעת מה לעשות:,("
וזו התשובה שהעבירה בי צמרמורת, נתנה בי בחילה, היא זו שזרקה אותי חצי שעה אחרי אל תוך מונית כשאני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, "זה נורמלי," אמרה 'מלכת הלבבות3>', "ככה זה גברים, כל האבות עושים את זה, גם להם יש צרכים. לפי דעתי את צריכה להכיל את זה, למרות שגילית את זה בגיל כה צעיר."
מדהים כמה משפט יכול להוציא בנאדם משפיותו בכזו קלות, לחשוב על זה שכך החברה רואה גברים, ומה שכואב כאן זה שיש כאן אמת, אמת מחרידה מאוד.
"אז.." תלש אותי נהג המונית מתהיותיי, "בן כמה אתה, ילד?"
"17,"
הוא גיחך. "כן.. רואים, יש'ך זקן מלא אבל רואים שאתה עדיין ילד.."
"ובן כמה אתה?" העזתי לשאול.
"46, גרוש פעמיים."
"מה עם ילדים?"
"אין ילדים, אני עקר."
הוא עצר ברמזור, פתח את החלון וירק. אותה תחושה מוזרה הציפה אותי. משהו לא בסדר. לא עם העולם, העולם תמיד היה כזה, זו דרכו, להיות מחוספס וחסר רחמים. הבעיה היא איתי, שלא שמתי לב לכך עד עכשיו, חייתי בשגרה מאוד נוחה ולא הגבתי הרבה לדברים חשובים סביבי, פשוט חייתי את החיים. משהו בי השתנה מאז אותה זקנה, והיו עוד הרבה סיפורים אחריה שלא סיפרתי לכם אשר השאירו בי רושם. ועם כל רגע שאני חושב על זה יותר, אני יותר ויותר משתכנע שזו לא הזקנה ששינתה אותי, אלא משהו פנימי השתנה בי, שנתן לי את היכולת להבחין בה ולעבד מזה משהו, שעדיין לא ברור לי מהו – אך הוא גורם לי לחוסר שקט.
"מה אוכל אותך ילד?"
"מה אוכל אותי?"
"כן.."
הוא פנה שמאלה.
סיפרתי לו את הסיפור על הזקנה, הוא הקשיב בתשומת לב, הנהן במקומות הנכונים, כיווץ פניו כשהכנסתי את לבטיי הפילוסופיים, ולבסוף, השתרר שקט קטן.
"אתה אמנם ילד, אבל אתה חושב כמו זקן."
"מה זאת אומרת?"
"ככה זה כשמזדקנים, זה לא מתחיל כשקשה פתאום לעלות במדרגות או כשיש לך פיליפינית, זה מתחיל כשאתה כבר מפסיק לחשוב כמו ילד. אין באמצע, אין דבר כזה שלב ביניים של גבר או מבוגר שמפריד בין ילד לזקן. או שאתה זקן או שאתה ילד. אתה יכול להיות ילד בן חמישים, ואתה יכול להיות זקן בן 15, ותאמין לי חביבי, ראיתי כאלה זקנים."
"לא הבנתי על מה אתה מדבר."
"שורה תחתונה:" סיכם, "התחלת לחשוב, הפסקת לחיות על אוטומט, תמשיך לחשוב בחורצ'יק, אולי תגיע לאנ'שהו."
"מה אתה חושב שהפריע לי באותה זקנה?"
"תענה לי אתה, אתה ראית אותה."
חשבתי על זה רגע, "אולי.." ניסיתי לשלוף את זה, "אולי הבנתי שאני רודף אחרי דברים שהם לא באמת חשובים, כפי שהרבה עושים? כאילו, אני יכול עכשיו להסתכל על מישהי ברחוב ומאוד להתלהב מהמראה שלה, ולשכוח שהוא כלכך זמני, אולי גם אותה זקנה הייתה מאוד יפה פעם. ולא רק זה, אני בעצמי מתאמן המון ונהיה לי גוף מאוד מחוטב, מה אני שונה מאותו זקן שיש לו כרס ושערות אפורות בכתפיים, אולי גם הוא היה נראה כמוני לפני חמישים שנה?"
"מה עוד אתה חושב?"
"ש… אני מסוגל לשבת יום שלם מול משחקי מחשב, והנה עוד יום נשרף…"
"מה עוד?"
"שאני מתעסק כל החיים שלי בשטויות, לא יודע מה אני באמת רוצה, ואם אחפש מה שאני רוצה בהודו או בתאילנד או באמריקה.. כבר עשו את זה לפני! אז מה הטעם?!"
"הגענו למקום." הודיע.
הסתכלתי סביב, זה אותו מקום בו נכנסתי אל המונית מההתחלה, מרכז המוניות של העיר, חמש דקות מהבית שלי. "קדימה, צא, אין צורך בתשלום."
הבטתי בו לרגע, "מה אני עושה עכשיו?"
"שני דברים. אחד," מנה באצבעו, "יוצא לי מהמונית, דבר שני," מנה באצבע צרדה, "הולך הביתה, אוכל משהו מתוק, וחושב וחושב וחושב, עד שיצא לך עשן מהאוזניים. עכשיו קישטה!"
יצאתי מהמונית בצייתנות, הוא אסף את הלקוחות הבאים ונסע. שינוי מצבי הרוח של הנהג מונית הזה משונה מאוד, אולי זו הדרך שלו להיות נחמד? אני לא יודע..

מה יהיה איתי עכשיו