מי שאני באמת- פרק 3

הדלת נפתחת. אני יורדת בזהירות. זאת הייתה הבחירה שלי ובכל זאת אני מתמלאת פחד. אני יורדת מהמטוס במדרגות שמחוברות אליו. הולכת על כביש של המטוסים יחד עם עוד 200 אנשים שאיתנו. אנחנו הולכים רק כמה מטרים עד לשדה התעופה והדלת נפתחת לפנינו. עומד שם שומר שלא נותן להיכנס. הוא נראה מהרהר לעצמו וגם קצת מגחך. אולי אפילו הוא צוחק על שדה התעופה הכל כך עלוב הזה. יש עדיין חושך בחוץ ועפים המון יתושים. שמעתי שכאן באפריקה היתושים יכולים להרוג אותך.
רק רציתי להיכנס. מצידי להעיף את השומר הזה להידחף וזהו.
נכנסנו.
אחיות שלי מתחילות לקטר ברגע שהן רואות את שולחנות הכיתה של פעם מעץ כבד ואת הכבלים שמסתלסלים מהתקרה ומתנדנדים באוויר. בלאגן והמון ניירת לעשות. אנחנו פשוט מחכים ככה. לא יודעת אפילו כמה זמן. עד שהכול נגמר ויוצאים החוצה.
בחוץ כבר יש אור והמדריך הישראלי מציג לנו את פיטר המדריך המקומי שלנו והנהג. הוא נראה נחמד וטוב ומצחיק. אבל לא ידעתי מה אני חושבת על זה יצטרף אלינו אדם זר לאוטו יחד אם המשפחה.
התחלנו לנסוע. בחוץ נגלה לפינינו כפרים עניים. בתים עשויים מפח. המון אנשים בבגדים מערביים ומסורתיים גם יחד. שווקים שמלאים בבגדים יד שנייה, בפירות וירקות למיניהם. אלפי יתושים עפים באוויר. המון ילדים מתוקים מנופפים לשלום לכל התיירים שבאים. נשים סוחבות משקל כל כך רב שלא הבנתי איך הן לא נופלות או מעבדות שיווי משקל. מיניבוסים שלוקחים כפול ממה שהם יכולים להכיל ועוד המון מראות חדשים שממלאים את העיניים ומסקרנים אותי כל כך. אני נושמת את האוויר הזה. נושמת לאט לאט. נשימות של ציפייה והתרגשות. זה החלום שאני הולכת להגשים. אין לי סבלנות לחוות כבר הכל. אני רוצה לשאוף הכל בנשימה אחת.