שירות הביטחון הכללי

אני רוצה להבהיר כמה דברים לפני שאני מתחילה לספר את הסיפור שלי:
א. אני מאוד מעריכה את פועלם של השירותים החשאיים במדינתנו
ב. אני יודעת שההעדר פעילות מן הסוג הזה יותיר אותנו חשופים לטרור ולמפגעים נוספים
ג. אני מוקירה את האנשים שמקדישים את חייהם למען הגנה על המדינה
ד. אין ספק שהאנשים העוסקים במפעל החשוב הזה הם אנשים משכמם ומעלה
ה. …חלקם גם משכמם ומטה הם בסדר גמור, למשל אם נחזור ל-א' אוכל לחזק את כל מה שאמרתי עד כה.
התריס בחדרי היה נטוי באופן שאפשר לקרני שמש ראשונות של הבוקר לחדור דרכו. קרניים נעימות של בוקר קיצי, לא חמות מדי עדיין, מלאות אנרגיה חיובית ומרמזות על יום מלא הפתעות טובות. שכבתי לי על הגב והבטתי על הצללים הנעים על התקרה בשעה שידי שיחקה בתלתלי שערי. כבר כמה זמן שאני מרגישה שהשגרה שבה מתנהלים חיי היא טובה במובנים מסוימים ובו זמנית בלתי נסבלת במובנים אחרים. אני עובדת בעיתון כעורכת ומשתכרת היטב יכולה להרשות לעצמי ליהנות מכל גחמה שרק עולה בראשי אם אני רוצה לצאת לחופשה מפנקת לסופ"ש או לטוס ליעד אקזוטי כך אעשה מבלי שתהיינה לי נקיפות מצפון, אם ארצה להתחדש בתכשיט יקר או בבגדי מעצבים לא אניד עפעף, אם ארצה להירשם לסדנת ויפסנה או ניו אייג' כזו או אחרת אארוז את מטלטליי בלי שום בעיה. לא אשקר זה מאוד נחמד, זה עושה לי נעים זה מדגדג בקצות האצבעות כאשר אני מעבירה את כרטיס האשראי וגם מצטלצל מאוד יפה על הלשון כשאני מזמינה משהו בטלפון ועליי לומר את הספרות הנכונות. ובכל זאת משהו היה חסר בחיי: אולי חולצה, תיק, ארנק לא!! התשובה הייתה נחרצת למדי. כבר זמן ארוך מדי אני לבד ללא מערכת יחסים רצינית. מישהו שידאג לי שיהיה שם בשבילי ואני בשבילו מישהו שיקמול רק מעצם הידיעה שאני לא לצידו מישהו שידליק אותי ויגרום לקצר חשמלי במוחי מישהו שיאהב אותי ואני אותו.
הדרישות שהיו לי מגבר החלומות שיבוא בשעריי היו סבירות למדי שיהיה נעים הליכות, נקי, איש שיחה מרתק ועצמאי. אהה ואם אפשר שירטיט את ליבי. אבל איפה אמצא את גבר החלומות המיועד. מקום עבודתי כבר זמן ממושך לא היה אופציה מרבית הגברברים שעבדו בעיתון היו צעירים בשנות ה-20 לחייהם ובקושי הספיקו לנגב את החלב מעל שפתיהם, הם חיפשו בייביסיטר לא אשה , אני חיפשתי מישהו שיהיה שווה לי מישהו שירים לי להנחתה, מישהו שיצחיק, שיסחף שיטלטל אותי. גם בועז הבוס שלי לא בא בחשבון. למרות היותו גבר נאה בשנות ה-40 לחייו, אוזן קשבת וחבר מצוין הוא העדיף את בני מינו על פניי. אייל שותפי לעריכה אם כך היה הגבר הסטרייט היחידי שיכולתי להביא בחשבון וגם הוא התחתן בשנה שעברה עם חברתי הטובה, לאחר שהכירו במסיבה שערכתי על גג ביתי. טוב בכל מקרה אני לא מצטערת, לא מומלץ לעבוד עם המאהב באותו מקום עבודה. לא נשאר אם כך אף אחד שיכול היה לאייש את התפקיד המצוין שליהקתי אליו עכשיו – החבר שלי. איפה עוד מוצאים בני זוג פוטנציאלים שברתי את ראשי בזמן שהתחלתי להתכונן ליציאה מן המיטה לקראת יום עבודה נוסף.
ירדתי מן המיטה, הטריירית המתוקה שלי גוצ'י התחככה ברגלי מיד כשהבחינה בהן מחליקות לתוך נעלי הבית, והלכה לפניי בשעה שצעדתי לעבר המטבח כדי להכין לי קפה. הנורית בטלפון הנייד שלי הבהבה בכחלחל מפתה. אף פעם אין לי ברירה אני תמיד בודקת מה יש לו לנייד שלי להציע. אני מכורה קשות אליו בעיקר בגלל עבודתי אבל גם בגלל שאני תמיד מקווה בסתר ליבי שהאביר האפל יגיח מתוך המכשיר המופלא הזה. ההודעה הבאה לא הייתה משום אביר, לא אפל ולא בגוני בז', ההודעה הייתה מחברתי סיגל שביקשה ממני להצטרף אליה לסדרת הרצאות בנושא המזרח התיכון. את תיהני מאוד הבטיחה וחוץ מזה ההרצאה קשורה גם לסדרת הכתבות החדשה שאתם מכינים על אביב העמים החדש באזורינו.
הזעפתי את פניי למרקע הטלפון הנייד שלי. היא לא מבינה שאני מחפשת להפוך להיות האשה הקטנה, אני רוצה גבר שיביית אותי שיכניס אותי למטה יפנצ'ר אותי כמאמר הביטוי המקובל וכך ביחד עם צאצאנו החמודים אך מנוזלים נצעד אל השמש או אל גן השעשועים הקרוב, אני לא רוצה להחכים או להתחזק או להתקדם. ובכל זאת שלחתי לה הודעה המאשרת את הצטרפותי אליה. "מתי ההרצאה הראשונה?" שאלתי. התשובה לא איחרה להגיע: "הערב ב-21:00" כך כתבה סיגל. " תבואי פתוחה לרעיונות חדשים ומרתקים" כך כתבה. לא השבתי, אלא הלכתי להכין לי את הקפה המיוחל ואח"כ להתארגן לקראת יציאה לעבודה.
היום עבר במהירות האופיינית לקצב העבודה המטורף כעורכת עיתון מרכזי במדינה. בין קריאת הכתבות, לשיחה עם הכתבים הצעירים או בדיקת אמינות המקורות שלהם, מצאתי קצת זמן לשתות מים ולאכול ארוחה קלילה כדי שאוכל למשוך את היום אל מעבר לשעת הסגירה הרגילה שלי, בכל זאת הרצאה על המזרח התיכון, מרתקת ככל שתהיה, מצריכה אנרגיות נוספות כיוון שהרצאות או שיחות מן הסוג הזה, גורמות לתגובה מידית מצדי.
בשמונה חמישים בדיוק, החניתי את מכוניתי בחניון התת קרקעי בכתובת ששלחה לי חברתי סיגל. יצאתי מן הרכב, סידרתי את שמלתי הכחולה, בחנתי את הסנדלים החומות האופנתיות שרכשתי בסוף השבוע האחרון והצצתי בחלון הרכב כדי לקבל אישור מן המראה שהתגלה מול עיני. הייתי מרוצה וקרצתי לעצמי, אם אין אני לי מי לי או here goes for nothing. נעלתי את הרכב עם השלט, ולאחר שווידאתי שאני זוכרת היכן נמצא הרכב שלי, הלכתי לכיוון חדר המדרגות, הזמנתי את המעלית וכשזו הגיעה לבסוף לחצתי על הקומה בה התקיימה ההרצאה.
חדר ההרצאות היה ממוקם בקומה השנייה של הבניין המסחרי, החזות הזכירה לי קניון במצוקה כלכלית שעשה הסבה להוראה כדי לגרד כמה שקלים, אולם כשנכנסתי לחדר ההרצאות גיליתי שהוא לא נופל מאלו הנמצאים בעיתון שלי ולכן הרגשתי השתפרה ועברה מ"הגעתי להשתלמות של ועד המורים להרצאה מרתקת על שכנינו במזרח התיכון".
ראיתי את סיגל משוחחת עם מישהו שעמד עם גבו אליי אבל בעודי צועדת לעברם הוא כבר סיים את השיחה אתה ופנה לצאת מן החדר, כשהגעתי אל סיגל התחבקנו.
"אני כל כך שמחה שהגעת" אמרה סיגל
"לא ברור בכלל לאור העובדה שכרגע בטלוויזיה יש כתבת תחקיר מדהימה על איכות הטחינה שאנחנו אוכלים עם השוארמה" קרצתי לה.
"מי היה הבחור שדיברת אתו?" שאלתי בסקרנות
"אף אחד כלומר זה א' אני לא בטוחה שאני יכולה לגלות עליו יותר פרטים" אמרה סיגל בקול שקט ורציני.
"די" אמרתי בחצי לגלוג, רבע תפסיקי לעבוד אליי ותגלי מי זה ורבע אני יודעת שאת שומרת את הטובים לעצמך. כן כל זה באותה נשימה.
"סתם אחותי, קצת סבלנות כל דבר בזמנו" סיגל חייכה
באותו רגע ממש כחכח מעל הפודיום המרצה. החולצה שלו הייתה באותו גוון של האדם שעמד אליי עם הגב כלומר תכלת שוטרים, אז הייתי חייבת לשאול את סיגל "זה א'?"
"אכן כן" אישרה חברתי.
א' או כפי שהציג את עצמו המרצה, אסף, היה בעל חזות ממוצעת למדי לא מישהו שהייתי מסובבת את ראשי כדי לצפות בו שוב. הוא לא היה גבוה במיוחד לא רזה ולא שמן מבנה גוף ממוצע למדי, הוא הרכיב משקפיים תספורתו הייתה קצרה וזיפים אפורים עיטרו את פניו. גילו היה בהערכה גסה 45-50. אבל המבט בעיניים היה חד קצת כמו קרן לייזר שסורקת אותך ומגלה בשניות עלייך כל מה שצריך לדעת כולל כל מה שאת לא רוצה שידעו עלייך . איזה דיסוננס בין המראה של פקיד מס הכנסה לבין חתך דיבור, מבט ועמידה בעלי נוכחות מאוד מטרידה ובו זמנית מאוד מושכת.
אוקי, אמרתי לעצמי, זה הולך להיות מעניין.
בשעה וחצי הבאות אסף דיבר על מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, כיצד שינויי המשטר או העדרו משפיעים עלינו, כיצד הכוחות העולים של המורדים משנים את מאזן הכוחות מבחינת ארגוני פשיעה וכיצד האוכלוסייה האזרחית מתמודדת או שלא מול הכאוס ששטף את המדינה. הרצאה מרתקת במהלכה לא יכולתי להסיר את עיניי מן המרצה ובאופן מוזר גם א' כלומר אסף העדיף להתמקד בי במהלך ההרצאה. אולי אני באופן מיוחד, משרה תחושת רוגע כשהוא מדבר על הטבח ההמוני או גז כימי. בכל מקרה זה לא הפריע לי כהוא זה להיפך הרגשתי מאוד מוחמאת מהעבודה שאני לכדתי את תשומת ליבו.
בתום ההרצאה אסף התנצל בפני כל הקהל ואמר שלא יוכל לענות על שאלות כיוון שהוא חייב לצאת לפגישה. "בשעה עשר וחצי בערב מישהו יוצא לפגישה חשובה?" הרהרתי בליבי, "אולי זה דייט?" המשכתי , "אבל זה ממש לא מקצועי…" . הוא הבטיח לענות לנו על כל שאלה שיש לנו בתחילת ההרצאה הבאה בעוד שבועיים, ויצא בדחיפות מהדלת שהייתה לצדו הימני.
זהו, התחלנו לנוע לעבר הדלת, סיגל ואני הסתכלנו אחת על השנייה מחייכות ומבלי להחליף מילים. כשהגענו למעלית הייתי האשונה לפתוח: " היה מצוין, תודה זה בדיוק מה שהייתי צריכה".
"כן, אני יודעת אמרה סיגל הוא פשוט אומן. הוא יודע להוליך אותך בדיוק למקום שהוא רוצה. אפילו אם חשבת משהו מסוים לפני או שהייתה לך עמדה מאוד ברורה, את מתחילה להטיל ספק בעצמך"
"תגידי את יודעת אם הוא…" התחלתי לשאול את סיגל, אבל באותו רגע נשמעה אזעקה שהעידה על שריפה בבניין ולכן נתקפנו בבהלה ורצנו אל עבר יציאת החירום. ירדנו בריצה מהירה במדרגות וכנראה שכתוצאה מהריצה הזריזה והלא זהירה מעדתי וכמעט שהתרסקתי על הרצפה אבל רגע לפניי הנחיתה הקשה אחזו בי ידיים מוצקות והצליחו למנוע ממני לשבור חלק כלשהו מגופי.
נשימתי נעתקה ממני ועד שהצלחתי להבין מה קרה אסף כבר הצליח לייצב אותי על המדרגה האחרונה כך שכעת ישבתי.
כשחזרתי לעצמי פלטתי במן מסכנות מתוך הבלבול בו הייתי שרויה רק תודה.
"הרכב שלי נמצא בחניון" מלמלתי בשקט לסיגל
"אם השריפה הגיעה לחניון אין לך מה מה לחפש אותו שם ואם לא הרכב ימצא שם גם מחר" אמר אסף ביובש
"איפה את גרה אקפיץ אותך הביתה. הפגישה שלי נדחתה בחצי שעה לפחות" הציע
"לא, לא צריך סיגל תסיע אותי. אני לא רוצה להטריח אותך וחוץ מזה אתה לא יודע איפה אני גרה אולי זה רחוק לך מדי ותאחר לפגישה שלך" הייתי מאוד הגיונית ומתחשבת.
"זה בסדר" סיגל פלטה.
"את גרה 10 דקות מכאן ואני בטוחה שאסף יכול להסתדר מצוין עם וייז" חרצה את גורלי חברתי.
"טוב" אמרתי.
ידו של אסף הושטה אליי כדי לעזור לי לקום מן המדרגה עליה ישבתי ומשכה אותי בחוזקה כלפי מעלה. הוא החזיק את ידי בזמן שהלכנו אל מכוניתו כאילו היה זה אך טבעי ואני למען האמת לא התנגדתי למגע גם אם הוא כלל רק גפיים…