כותרת
ואת לא רוצה…להתמודד. או להפסיק להתמודד?
"אני רוצה, להרגיש כלום אבל גם לא להרגיש כלום לפעמים".
כן. מכירה את זה שאת מרגישה דברים בתאוריה?
כמו צל של רגש. חזק, חזק.
חלקנו, כולנו. חלקנו ככולנו. מאמינים בזה מאוד,
וחלק כן ולא. זה לא מוחלט אבל מוחלט.
יש אנשים שעוד חיים את הסתירה?
סתירה סטירה סתירה סטירה סתירה.
תגידי, יש לי שאלה.
יצא לך לבקר במחלקה המפורסמת?
שם, אני לא זוכרת.
אני רק שואלת.
"אנורקסיה?"
לא.
"זה מפריע?"
כן.
"לך יצא?".
אני רק שאלה.
את רואה, זה לרוב באשמתי.
ויכול להיות שהכל באשמתי.
"אני מקווה שאת אוכלת".
באלי להקיא.
הזכרת לי את השיר הזה.
"ויכול להיות שהכל באשמתי".
אני אוכלת.
תחת כותרת.
עם ספק התקפים ספק התנהגות של מישהו שמחפש כותרת,
כי זה מפחיד אותו שהכל באשמתו.
מפחיד שכל מה שהוא חושב על עצמו, יתברר כנכון.
רק סוכר, בעיקר.
רק למלא איזה ריק שתמיד נשאר ריק.
ואני שונאת.
לפני, תוך כדי, ואחרי.
לא טעים, לא נעים, אין שליטה.
אני שונאת את הקונספט, ואת החולשה.
את הכאב, את עצמי, את המילים שבקופסה.
מי שם אותי בתוך קופסה?
וזה תלוי בך, לא תלוי בך, אשמה, לא אשמה.
איזו מן מלחמה? שלי, לא שלי, אולי רק שלה.
זו עם העצמות הבולטות, עם השיניים הרקובות,
עם העיניים העצובות.
עם הכותרת והבעיה,
עם ההתמכרות והשנאה.
למי יש בעלות על השנאה?
למי מותר לשנוא?
את האוכל, את עצמה, את האשמה.
למי חשוב לשנוא?
אולי לשנוא יציל אותה.
מעצמי, מעצמה, מהשלטים,
מהפרצופים המחייכים, מהכימיקלים שצפים,
מההרגלים המטונפים, מהפחדים השקופים שקופים,
שעוברים דרך כולם.
למי מותר לזרוק הכל לים?
להגיד סעמק זה שלי, שלי.
וכך זה יישאר.
או להפסיק לחרוז, להלחם, ולוותר.
סליחה.
האם זו דמות או שזה אמיתי?
אף פעם אי אפשר לדעת לגבי עצמי.
הכל מרגיש כמו תאטרון.
תגובות (6)
זה מדהיייייייים. בדרך כלל טקסטים על הנושא הזה מכילים הרבה תוכן קלישאתי אבל שלך לא וזה לא מפתיע. וזה איכותי. ואני אלך עכשיו.
פאקינג תודה.
הלכתי לאיבוד איכשהו איפשהו, אבל אני עדיין בטוח שזה טוב
הכתיבה טובה. העברת בצורה יפה
זה משדר כל כך כל כך טוב בלבול, ומלחמה פנימית כזו. זה מעולה.
לקח לי קצת זמן… אבל זה מעולה! התוכן, החריזה, הכתיבה שלך פשוט מקסימה. העברת את זה בצורה מעולה. אהבתי מאוד