בלעדיך/אובססיה
אהובי, הימים בלעדייך קשים, בלתי-נסבלים. עם כל רגע שעובר אני כמהה לדעת מה עובר עליך, מה קורה עמוק בלבך שגורם לך להתרחק ממני.
"זה יעבור" הם אמרו, "הכל יסתדר בסוף", אך אתה עדיין לא מגיב לקריאותיי, רק יושב שם, דומם, נמנע מלתקשר איתי, כאילו שאני אורסולה ואתה אריאל המסכנה.
תבין, קשה לי לתפקד בלעדיך לצידי. אתה הכל בשבילי, ופתאום דברים נראים חסרי ערך כשאתה אינך. האובססיה שלי אליך לא בריאה, אני יודעת, אך אני לא רוצה להתחיל את הגמילה שלי עכשיו, כשאני יודעת שבקרוב אעזוב ולא ייצא לי לראות אותך הרבה.
הוא אמר שיש עוד כמוך בעולם, ואפילו טובים יותר, כך שאני לא צריכה לבכות עלייך יותר מידי, שליבי
השבור יילמד להחלים כשאתרגל לאחר.
אבל האמת היא, שאני לא רוצה להחליף אותך באף אחד אחר. מה שאתה עשית בשבילי, אין לזה תחליף בשום מקום. את הייחודיות שלך אני לא אמצא אצל אחרים, אולי רק תחליפים זולים.
אף אחד לא יכול לעזור לי. אתה הבנת אותי והתאמת את עצמך אליי. היינו איחוד מושלם, אז למה אתה נעלם?
תגובות (3)
כפי שאמר אחד ממצחיקני עמנו: "פעם הטלפון חיבר בין אנשים, היום כשהטלפון מת – עליך לוודא שאתה עדיין חי" (ג'רי סיינפלד).
את כותבת יפה, את יודעת את זה כבר, אבל הנושא נורא בעיני. אני מתכוונת שזה חרא שאת מרגישה ככה, לא שהוא לא ראוי לכתיבה או משו חח.
כן, תאמיני לי שאני יודעת שזה נורא, אבל זה הבעיה באובססיה, שגם נורא קשה להיגמל (זה לא שאני לא חייה מחוץ למחשב, זה פשוט שאני עושה בו הכל (משחקת, רואה סרטים, כותבת, פייסבוק וכו'..) אז אני מרגישה חוסר כשאין לי אותו)