החיבור בנינו

החיבור בנינו הוא טוב, אך פוצע. הוא מתחמם לאט, ואז שורף הכל, בולע.
רק רציתי שתאמין.

רק חיוך נשאר לי להציע, למרות שאני לא בטוחה ביופיו, לכן אבין אם לא תרצה לקחת אותו.
זו דמעה אחת שפרצה את הסכר, ועכשיו כבר דבר לא יוכל לעצור אותו. אפשר רק לתת לו לזרום עד שיתרוקן לגמרי. עד שיהיה אפשר לראות את הקרקעית המכוערת.
כל רגע עובר כמו חלום- באטיות מייסרת, בלי לדעת איפה אני או מה באמת קורה סביבי; רק חושך ותחושת בדידות שאף אחד לא יכול להפיג.
טוב, אולי אתה היית מצליח.

המציאות מתחילה להיתלש מידיי והזיכרונות נעלמים. הכל מבלבל כל כך.
אני זוכרת שהבטחתי להשתנות, להיות טובה יותר, חזקה יותר. אתה אמרת שאתה מאמין בי, שאני אצליח.
תחכה, רק תחכה, אני אהיה מי שאתה רוצה שאהיה. מי שאני רוצה להיות.
אני אהיה הכל.

החיבור בנינו הוא מילים, אך יותר ממילים. הוא בקרבה נפשית, אך לעולם לא יותר מידי. הוא בכל מה שאמרתי לך כל השנים האלו, אך נמחק בכל מה שלא.

אל תגיד לי מה הדבר הנכון לעשות, תישאר, תיתן לי תשובות לכל השאלות הפתוחות.
אל תברח בדיוק כשאני צריכה אותך.
תשב לצידי ותקשיב כשאני מספרת לך על חיי האומללים, או אפילו סתם לשקט שיש בנינו.
לפעמים לא חייב לדבר כדי להבין.
תבטיח לי שלא תשכח אותי, כי הרבה כבר אינם זוכרים, ולא נשארו לי עוד חברים.
ואם איעלם, חפש אותי. תשאיר אותי מעוגנת לעולם הזה ולאנשים שבו.

אני סומכת עליך, אתה יודע.
זה לא מפריע לך, כך אמרת.