האמת בפרצוף

דניאלה נכנסה למשרד של שלי. שלי ישבה עצבנית בכיסא המחשב והסתובבה בניסיון להירגע. היא הסתובבה עם גבה לדניאלה כשראתה שהיא נכנסה למשרדה. היא לא רצתה לראות את דניאלה. העבודה הייתה מרכז חייה וסכסוך העבודה ביניהן גרם לה לברוח מכל פגישה עם דניאלה. היא פשוט שנאה אותה. "אם יכולתי, הייתי מעיפה לה כבר איזה אגרוף." היא חשבה לעצמה.
דניאלה החליטה לדבר: "למה את מסננת אותי ובורחת כל פעם שאת רואה אותי?! קרה משהו?"
שלי הסתובבה לכיוונה של דניאלה, קמה מהכיסא וצרחה באמוק "כן! אי אפשר לעבוד עם מטומטמת כמוך! עכשיו תעופי מכאן!" והמשיכה לדבר בעצבים "אני את החבילה פירקתי. את סתומה והלוואי שאנשים כמוך ישבו מובטלים בבית. כדאי לך לצאת לי מהמשרד עכשיו.
שלי חזרה לצעוק: "כל העבודה שלנו ביחד על העסק המחורבן הזה! פשוט הרסת אותה! הרסת!
אני לא עובדת איתך יותר אז תמצאי שותף אחר!"
דניאלה ניסתה לקטוע את שלי שהמשיכה לצעוק: "תקשיבי לי, את פשוט לא נותנת לאחרים להשתתף בעבודה! לא נותנת להם להיות חלק! תמצאי מישהו נשלט, שיתאים לשתלטנית כמוך!"
דניאלה השתתקה לכמה שניות . היא נפגעה משלי. אחר כך היא שאלה בשקט "מה קרה? מה אני עשיתי לך?"
"את סיפרת לכולם על העסק. סילפת דברים כדי שיסכימו איתך והוצאת אותי הרעה. " שלי ענתה עצבנית והמשיכה "את פגעת בי אישית!"
דניאלה קטעה אותה "אבל מה כבר קרה? אז רבנו.
"'אז רבנו' היא אומרת לי!" שלי אמרה בלגלוג וצחקה. "אנחנו לא עובדות יותר ביחד, חמודה." היא אמרה והמשיכה "עכשיו, אנחנו לא עובדות יותר ביחד אז אין לך מה לחפש לי במשרד. תעופי מכאן!"
דניאלה יצאה מהמשרד בשקט. שלי שמחה כמו שלא שמחה מעולם. היא סוף סוף אמרה למישהו את האמת בפרצוף.
האמת הקשה.