מזוודה של שקט.

רעש המזוודה הנגררת אחריו נבלע בתוך שאון העיר הנמצאה בשעת שיא חייה. אנשים בעלי ארשת פנים עסוקה ומודאגת, רובם ממהרים להגיע לארוחת הערב בביתם או לחילופין, להספיק למשמרת ערב בעבודתם, עברו על מדרכות עבות מכניסה לגורד שחקים אחד לאחר.
הוא נשא מבטו מעלה, מתפעל ונפעם מן המראה המודרני שמעניקים לעיר מבני הזכוכית הרמים. עיניו ננעלו על גוש בניינים מימינו- גורדי שחקים בנויים בצורות גאומטריות אשר לא יכל להעלות בדעתו כי יאפשרו לזכוכית לעמוד. אולם המבנים העצומים עמדו איתנים, ולא היה בכוונתם לקרוס, לפחות כל עוד הוא עצמו מבקר בעיר, ומשם- שיעשו כל שחפצה נפשם. גודלם המאיים גרם לדמיונו לפקפק באפשרות שתהיה לגורדי שחקים אלו נפש כלשהי.
הוא הרגיש כי אנשים החלו להתקבץ מאחוריו, נרגזים, רוטנים וצועקים, זוז הצידה, אתה לא רואה שמנסים לעבור, מי הבן כלבה שעצר פה.
הוא התעשת ומיהר להתקדם, מפנה את פקק התנועה לו גרם, עובר נמרצות בפס הצר היחיד שהיה פנוי על פני כל המדרכה אשר הוקצב לו ולאנשים חסרי המזל שנאלצו להמתין מאחוריו עד שהועיל בטובו להמשיך בדרכו. ביישן היה, והסומק, אשר התעורר למשמע תשומת הלב הלא סימפטית שהוענקה לו מהממתינים אחריו, טיפס לאט ובזהירות מצווארו אל לחייו ודרבן אותו לעבור מהר יותר ברחוב הראשי ולצאת אל רחוב צדדי, שקט ורגוע יותר.
אולם לא הוא היה האומלל, אלא המזוודה הנשארה שוכבת לבדה לצד המדרכה עליה הלך. כנראה שכח את המטלטלין השייך לו ואדם נזעם וחסר סבלנות סילק אותה מדרכו, וכך נשמטה על צדה בקצה הכביש, היכן שגלגלי הרכבים לא העזו להגיע.
היא שכבה שם חרש, דוממת וסותרת את הנופך הסואן של העיר, וכל אדם אשר מבטו נתקל בה הרגיש רוגע פתאומי, ושקט וחום מתפשטים בכל גופו.