מה שקורה בזקינטוס נשאר בזקינטוס

הן אומרות לי שזה היה ברור. הוא הסיע אותי הביתה בשעה חמש בבוקר, עצר אצלי בחנייה ומנע ממני לצאת מהאוטו. לא בכוח, הוא רצה שאשאר ונדבר קצת. הוא הזכיר את טקס הסיום של כיתה י"ב, כמה שנהננו להופיע שנינו יחד על הבמה והתלהבנו נורא. לאחר מכן הוא הזכיר את האפטר פארטי- ששם קרה עניין די מביך. שנינו היינו שיכורים למוות ומצאנו את עצמנו מתמזמזים באמצע רחבת הריקודים כשכולם צופים. אופס. הוא אמר ששם היה כיף. הסכמתי איתו והוספתי שאני לא מתחרטת על שום דבר שקרה שם. היה לו פרצוף ממזרי ומרוצה, ושאל בשלמות- "שום דבר?". עניתי לו ששום דבר. ואז, הוא אמק לי משפט מחץ, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמו בסרטים. "אז על זה לא נראה לי שתצטערי" ומיד רכן לנשק אותי. זה היה רגע שחיכיתי לו כל כך. הוא היה כל כך עדין והריח טוב. בראשי רק המחשבות מטיילות לכל מקום ומלא שאלות עולות לי- כמו מה יקרה בינינו עכשיו? לבי הלם ולדעתי הסמקתי, אבל מזל שהיה חשוך. לאחר מכן חייכתי חיוך מסתורי ואמרתי לו "לילה טוב, נדבר". זה היה להן ברור שאחרי שהוא בא במיוחד בשבילי בארבע וחצי בבוקר, ותכנן מראש שהוא יסיע אותי הביתה וכך קרה- היה להן ברור שהוא ינשק אותי מתישהו. לי זה לא היה כל כך ברור. הן נורא מתלהבות איתי מהעניין, חברות טובות. הן שמחות בשבילי. אך הלוואי שהסיפור הזה היה אמיתי ולא סיפור שהמצאתי כדי קצת לרומם את רוחי, כדי ליצור קצת מציאות. הרי- מחשבה יוצרת מציאות וזו מציאות שהייתי רוצה ליצור לעצמי.