פסיכה וקופידון-פרק 14

פסיכה הוסיפה לשבת קרוב למיטתו של אהובה המת.
שעות ספורות אחרי שנדם ליבו.כשהיא חושבת על דרך להשיב אליו את נשימת אפו.שכן,פעם נוספת,הוא הציל את חייה ומת במקומה.
"אני אוהבת אותך.."הוסיפה לומר,נושקת על שפתיו הקרות.
כשהיא ממררת בבכי תמרורים,התיישב הנשר על עדן החלון ודיבר אליה.
"פסיכה יקרה,"פנה אליה,כשהיא מסבה את ראשה מנסה לברר מי מדבר אליה.
"מי מדבר אלייי?"שאלה,מוחה את דמעותיה.
"זה אני,הנשר על עדן החלון.."שוב אמר לה.
"סלח לי.."אמרה בפניו,"אני יושבת ליד מיטת אהובי המת כשאיני יודעת מה לעשות."
"את מתאבלת."אמר,כשהיא לובשת שחורים.
"בעלי,שזה עתה נישאתי לו נפח את נשמתו ביום נישואינו.האם יש דרך להשיבו אל החיים?"השיבה.
"אין לי תשובה לתת לך ,ילדתי."אמר בפניה.
"אם כך,הוא אבוד.ואם האל קופידון מת.תמות גם כל האהבה בעולם.."אמרה בבכי.
"כפי שאני רואה זאת,בן זרוע בבטנך.את תלדי את בנו של אל האהבה.אולי,עם הוולדו,תשוב התקווה."אמר הנשר.
"אני בהריון?"שאלה פסיכה,שאפילו לא ידעה על כך.
"כן."ענה הנשר,שראה נסתרות,"את נושאת את בנו ברחמך."
"אני נחושה בדעתי,להשיב אליי את בעלי.אשלם כל מחיר!"קראה,רוכנת עליו,חשה במגע גופו הקר,מסרבת להפרד ממנו.היא תנסה כל דבר בכדי לגרום ללבו לשוב לפעום בחזהו.
שכן,מחר הוא צפוי להקבר בארון עשוי זכוכית,יהלומים וזהב.
"ליבך שבור כליבי.."נשמע לפתע קולה של ונוס.
מותו של בנה קופידון,היה כעונש מר על כך שניסתה להרוג את אהובתו.
"מה?"אמרה פסיכה,קמה ממקומה.
"גשי אליי.."אמרה ונוס,פורצת בבכי.
פסיכה התקרבה אליה,כשונוס פורסת זרועותיה ומחבקת אותה קרוב אל ליבה.
ושתיהן בוכות זו בזרועות זו.
"אני אוהבת אותו.."מררה פסיכה בבכי.
"אני יודעת."אמרה ונוס בעצב.."גם הוא,כל כך אהב אותך,עד כי העניק לך את חייו כמתנה.."
"סילחי לי,אם יקרה."אמרה פסיכה בדמעותיה.
"אינך צריכה להתנצל בפני.אני זו שצריכה להתנצל.גוננתי על בני כל כך,עד שאיבדתי אותו.אני כל כך מצטערת על כל מה שעוללתי לך."התנצלה ונוס.
"הכל נסלח.."אמרה בעודן מחבקות זו את זו.
כעת,עליהן לאחד כוחות בכדי למצוא דרך להשיב את קופידון לפני יום המחר,בו תתקיים הלויה שלו.