מי שאני באמת- פרק 2
בספטמבר לפני בערך שנה-
שולחן, שלוש כיסאות. שתי בנות מבולבלות ומנהלת אחת שיושבת למולנו. בצידו השני של השולחן. היא מחייכת אלינו מן חיוך מאולץ. אני מנסה להחזיר לה ומשפילה את עיניי למטה.
היא קמה מהכיסא והובילה אותנו לכיתות.
"פה נצטרך הרבה עזרה." היא אומרת ופותחת לפני את הדלת.
אני נכנסת לכיתה. עומדת שם. הדלת נסגרת מאחורי. עכשיו אני לבד.
צעקות, קללות, בלאגן.
הם קראו לזה שיעור. בשבילי, לפחות בהתחלה, זה ממש לא היה ככה.
אצלנו כבר מזמן המורה הייתה מפוצצת את ה"שיעור".
הם היו רק ארבעה תלמידים. על שמונה שולחנות.
מורה. סיעת. קירות עגולים. מקרן, מחשב וארונות.
הקללות רצו באוויר,
הם קיללו אחד את השני, הם קיללו את המורה, את הסייעת, את בית הספר. כל דבר. העיקר שיהיה לפחות קללה אחת בכל משפט.
הייתי אתם יום שלם.
החלטתי. אני נשארת. נלחמת על המקום ונלחמת בכל מחיר.
************************************************************
היום-
שקט. איך מתרגלים לשקט הזה אחרי כל האקשן ההוא. אני מעמיסה עוד ועוד דברים. העיקר שיהיו חוויות. העיקר להרגיש חייה ולהתנסות. עדיין לא החלטתי אם להתחרט על השנה ההיא או לא. אבל אם אני כבר כאן אז אני בוחרת ליהנות. עוד כמה שעות אני אהיה על המטוס לאפריקה. אולי שם אני אקבל קצת תשובות בין כל החיות והשבטים. על הדרך אני מגשימה את החלום. ובינתיים לא נראה לי שמישהו יכול להגדיר אם אני הפשוט או המצועצע. אם אני האומנות או החינוך. אם אני הטוב הוא הצביעות.
אבל הזמן יגיד כבר הכל.
תגובות (2)
גם נחמד (:
רק שאלה: 'מי שאני באמת' – את פשוט כותבת פיסות חיים/ הגיגים (או מהשלאיהיה)?
"מי שאני באמת" זה אוסף של סיטואציות מהחיים שפשוט ככל שאני אמשיך עם "מי שאני באמת" הם יתגבשו לסיפור אחד שלם. שכנראה יהיה דומה ברובו לסיפור שלי. מקווה שתיהנו :)